בן

בֵּןעריכה

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	בן
הגייה^*	ben
חלק דיבר	שם־עצם
מין	זכר
שורש	ב־נ־י/ה
דרך תצורה
נטיות	ר׳ בָּנִים; בֶּן־ (בצירופים מסוימים: בִּן־), ר׳ בְּנֵי־; כ׳ בְּנוֹ, בִּנְךָ, בְּנֵךְ

צאצא ממין זכר.
- ”וַיֵּדַע אָדָם עוֹד, אֶת-אִשְׁתּוֹ, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שֵׁת“ (בראשית ד, פסוק כה))
- המיילדת אמרה להורים: "ברכותי!! נולד לכם בן."
ילד צעיר או נער.
- "המדריכים הפרידו בין הבנים והבנות."
ניתן ל־
- ”סביב כל נקודה במרחב הטופולוגי יש בסיס מקומי בן מנייה“ (מתוך הערך אקסיומות המנייה בויקיפדיה)
אדם המגיע לגיל מסוים.
- ”וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן־מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם"“ (דברים לא, פסוק ב)
שם פרטי לזכר
- ”וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָהוּ בֵּן וְיַעֲזִיאֵל וּשְׁמִירָמוֹת וִיחִיאֵל וְעֻנִּי אֱלִיאָב וּבְנָיָהוּ וּמַעֲשֵׂיָהוּ וּמַתִּתְיָהוּ וֶאֱלִיפְלֵהוּ וּמִקְנֵיָהוּ וְעֹבֵד אֱדֹם וִיעִיאֵל הַשֹּׁעֲרִים“ (דברי הימים א׳ טו, פסוק יח)

לערך העוסק בבֵּין מילה יחס מציינת תווך; ראו בין.

(1,2,3)

לשון המקרא הֵבִין, תָּפַשׂ בְּדַעְתּוֹ.
- ”זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר“ (דברים לב, פסוק ז)
- ”בִּשְׁנַת אַחַת לְמָלְכוֹ, אֲנִי דָּנִיֵּאל, בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים: מִסְפַּר הַשָּׁנִים, אֲשֶׁר הָיָה דְבַר יְהוָה אֶל יִרְמְיָה הַנָּבִיא...“ (דניאל ט, פסוק ב)
- ”וּכְסִיל יְיַסֵּר אָב בְּפִיהוּ וְיָדָיו/ לָבִין מְעַט יֹשֶׁר לְחַיָּיו וְלֹא בָן“ (דֹּב יַעֲמֹד, מאת שמואל הנגיד, בפרויקט בן יהודה)

השורש ב־י־ן הוא שורש מגזרת נע"ו/י.

בצורת הֶעבר של בניין קל, מופיעה הטיה עם תנועה חוצצת: ”בִּשְׁנַת אַחַת לְמָלְכוֹ, אֲנִי דָּנִיֵּאל, בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים...“ (דניאל ט, פסוק ב). אולם האקדמיה ללשון העברית פסלה הטיה זו, שורש זה ושורשי ע"וי יוטו בלא תנועה חוצצת בזמן העבר; בָּנוּ, בַּנְתִּי, בַּנְתְּ וכו'...