צהב

צָהֹב

צהוב

אורך גל	570-580 ננומטר
צבעים ראשיים
לָבָן \| אָדֹם \| צָהֹב \| יָרֹק \| כָּחֹל \| שָׁחֹר
צבעים משניים
אָפֹר \| וָרֹד \| חוּם \| כָּתֹם \| סָגֹל \| תְּכֵלֶת
צבעים נוספים
אֱגוֹז \| אְזמָרַגְדּ \| אִינְדִּיגוֹ \| אַלּוֹן \| אַרְגָּמָן \| בּוֹרְדוֹ \| בֵּז' \| זָהָב \| חָקִי \| כְּחַלְחַל \| טוּרְקִיז \| כֶּסֶף \| לִילָךְ \| מָגֶנְטָה \| מְתֻלָּע \| סְגַלְגַּל \| פוּקְסְיָה \| צִיאָן \| קְרֶם \| שָׁחוּם \| תַּרְשִׁישׁ

לשון המקרא צבע בעל אורך גל של בערך 570–580 ננומטר. אורך הגל שבין כתום לירוק בספקטרום של אור נראה, כצבע הזהב.
- וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן הָעוֹר וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב דָּק וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן (ויקרא יג ל)
- "עגלות פרחים ברחוב / (קח אחד, קח אחד) / פה אדום ושם צהוב / (תן אחד, תן אחד)" (אח, איזה יום יפה!, מאת חיים חפר)
- "כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח / קורץ צהוב צהוב מתוך האפלה." (שיר לשירה, מאת יהונתן גפן)
[סלנג] רכילותי, העוסק בשמועות על ידוענים.
- לאחרונה התחילה מהדורת החדשות לעסוק בתכנים צהובים כדי להעלות את הרייטינג.
[סלנג] סיני, בן הגזע המונגולי.

המקור ארמי^[^{דרוש מקור]}. מופיע בתנ"ך: ”שֵׂעָר צָהֹב“ (ויקרא יג, פסוק ל), ”ובכְלֵי נְחֹשֶׁת מֻצְהָב“ (עזרא ח, פסוק כז) קרוב בהוראתו לזהב.
בימי המשנה לא נהוגה היתה האבחנה בין זהוב לצהוב, ככתוב:
שגיאות פרמטריות בתבנית:צט/משנה
פרמטרים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:משנה) אין מסכת משנה. ”כל השערים שהיו שם, נשתנו להיות של זהב, חוץ משער ניקנור, מפני שנעשה בהן נס ויש -אומרים, מפני שנחשתן מצהיב“ (משנה, מסכת משנה – פרק מדות, משנה ב) .

חכמי הגמרא כבר נהגו להבדיל בין הצבע הזהוב לצהוב: ”מאימתי התורים כשרים למשיזהיבו,מאימתי בני יונה פסולין משיצהיבו“ (בבלי, מסכת חולין – דף כב, עמוד ב)

ערך בוויקיפדיה: צהוב

לשון חז"ל רָב, שנא, היה ביחסי איבה, היה עוין.
- משל לשני כלבים שהיו בעדר והיו צהובין זה לזה, בא זאב על האחד, אמר האחד: אם איני עוזרו - היום הורג אותו, ולמחר בא עלי. (סנהדרין קה א)
- וכן איש שהיה צהוב עם אשתו ומשלחה מביתו והיה אהרן הולך אצלו ואומר לו בני למה צהבת עם אשתך. (אבות דרבי נתן, פרק כד)

לשון חז"ל התבהר (פנים, משמחה או משביעות רצון) הבריק (פנים, כסימן לבריאות).
- צהבו פניו של רבי יהודה בן נחמיה. אמר לו רבי עקיבא: יהודה, צהבו פניך שהשבת את זקן, תמהני אם תאריך ימים. (מנחות סח ב)