גב

גַּבעריכה

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	גב
הגייה^*	gav
חלק דיבר	שם־עצם
מין	זכר
שורש	ג־ב־ב
דרך תצורה	משקל קָטֵל
נטיות	ר׳ גַּבִּים גם גַּבּוֹת; גַּב־, ר׳ גַּבֵּי־

גב האדם

חלק הגוף מהעורף עד השת אצל האדם ובעלי־חיים. אחורי הגוף באדם, ואצל בעלי־חיים בעלי רגליים, הצד העליון של הגוף כשהם עומדים על הקרקע.
- ”אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן: בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, דּוּ־פַּרְצוּפִים בְּרָאוֹ, וְנִסְּרוֹ וַעֲשָׂאוֹ גַּבִּים, גַּב לְכָאן וְגַב לְכָאן.“ (בראשית רבה, פרשה ח, סימן א)
לשון המקרא חלק עליון; מה שגבוה מעל סביבתו.
- ”וַתִּבְנִי לָךְ גָּב וַתַּעֲשִׂי לָךְ רָמָה בְּכָל רְחוֹב.“ (יחזקאל טז, פסוק כד)
- ”...וְזֶה גַּב הַמִּזְבֵּחַ.“ (יחזקאל מג, פסוק יג)
בהשאלה: שעליו מוסיפים דבר.
[סלנג] אנשים המוכנים ומזומנים לסייע לאדם מסוים בעת קטטה.
- תזהר ממני, שאני לא אביא עליך את הגב שלי!

שקע בקרקע שעומדים בו מים.
- ”בָּאוּ עַל גֵּבִים לֹא מָצְאוּ מַיִם“ (ירמיהו יד, פסוק ג)
- "עם אור את הגבים יצאנו לבקש, / בדרך למכתש" (אל הגבים, מאת יעקב שבתאי)
- ”הוֹי, הוֹי, אֶרֶץ חֶמְדַּת-לֵב!/ הַשָּׁמִיר, הַשָּׁיִת. / בַּיִר סוּד יָתוֹם בַּגֵּב. / בַּשָּׁמַיִם עָיִט“ (הוֹי, אַרְצִי! מוֹלַדְתִּי!, מאת שאול טשרניחובסקי, בפרויקט בן יהודה)

השורש ג־ו־ב הוא שורש מגזרת נע"ו/י.

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	גוב
הגייה^*	gov
חלק דיבר	שם־עצם
מין	זכר
שורש	ג־ב־ב
דרך תצורה	משקל קֹטֶל
נטיות	ר׳ גֻּבִּים; גֹּב־, ר׳ גֻּבֵּי־; כ׳ גֻּבִּי

(יש לשכתב פירוש זה): אזור פתוח בין הסלעים או בתוך ההרים, המשמש מקלט לחיות שונות. בור באדמה, מגדלים בו חיות טרף.
- נכנס לגוב האריות

מארמית: מקראית. גֹּב או גֻּבָּא בור. ”...יִתְרְמֵא לְגֹב אַרְיָוָתָא.“ (דניאל ו, פסוק ח)

העיר הקראית גזר נקרא גם נוב וגּוֹב ”ותהי עוד המלחמה בגוב“ (שמואל ב׳ כא, פסוק יח)

משמעות משוערת אחד משלבי התפתחות הארבה.
- ”וְאֻסַּף שְׁלַלְכֶם אֹסֶף הֶחָסִיל כְּמַשַּׁק גֵּבִים שֹׁקֵק בּוֹ“ (ישעיהו לג, פסוק ד)

מקראי, לא בשימוש בעברית חדשה. מופיע במקרא גם גֹּבַי, גּוֹב. לפי רש"י, זהה לגֵב א.
בלשון חז"ל: ארבה זה גובאי.
בבולות שנמצאו בלכיש מן סוף המאה ה-8 לפנה"ס נמצאה תיבת "עזריהו הגבה" כשם פרטי המעוטר בדמות ארבה, מחזה יוצא דופן, מחד - לאור האיסור המקראי הידוע, ומאידך-בשל העיטורים המפותחים שכמותם לא נמצאו אף לא בקרב עמים שמנהג עשיית התמונה היה חלק מפולחנם ^[1].

↑ נחמן אביגד, על תארים וסמלים בחותמות עבריים, עמ' 305 , ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה,‎ 1981תשמ"א