 לערך העוסק בתואר שהוראתו יופי; ראו נאוה.
|
| ניתוח דקדוקי
|
| כתיב מלא |
נווה
|
| הגייה* |
nave
|
| חלק דיבר |
שם־עצם
|
| מין |
זכר
|
| שורש |
נ־ו־י/ה
|
| דרך תצורה |
משקל קָטֵל
|
| נטיות |
ר׳ נָאוֹת נ"י נְוֶה־ נ"ר נְוֵי־ נְאוֹת־
|
- לשון המקרא מקום מרעה, בד"כ באמצע סביבה שוממת.
- ”וְעַתָּה כֹּה תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי עַל יִשְׂרָאֵל“ (שמואל ב׳ ז, פסוק ח)
- ”וְהָיָה הַשָּׁרוֹן לִנְוֵה צֹאן וְעֵמֶק עָכוֹר לְרֵבֶץ בָּקָר לְעַמִּי אֲשֶׁר דְּרָשׁוּנִי“ (ישעיהו סה, פסוק י)
- ”בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי; עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי.“ (תהלים כג, פסוק ב)
- לשון המקרא מדור, מקום משכן, מקום המתאים למגורים.
- ”נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ.“ (שמות טו, פסוק יג)
- ”כִּי עִיר בְּצוּרָה בָּדָד נָוֶה מְשֻׁלָּח וְנֶעֱזָב כַּמִּדְבָּר שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וְשָׁם יִרְבָּץ וְכִלָּה סְעִפֶיהָ.“ (ישעיהו כז, פסוק י)
- וְהָשֵׁב ישְֹרָאֵל לִנְוֵיהֶם כֹּהֲנִים לַעֲבוֹדָתָן וּלְוִיִם לְדוּכָנָם תפילת מוסף
- שם פרטי לזכר.
- צורת הרבים המקראית על פי רוב באל"ף נאות. צורת היחיד תמיד בלא אלף חוץ מן ”לְבֵיתְךָ נַאֲוָה קֹדֶשׁ“ (תהלים צג, פסוק ה) לחלק מהפרשנויות (רש"י; דעת מקרא)[1].
- יש מקשרים את משמעות (1) לפועל בערבית نَوَى (נַוַה) שאחת מהוראותיו היא 'התקדם לקראת', 'נדד לכיוון יעד רצוי'. שהנוה הוא מקום מרעה במדבר, יעד למסעות רועים ונוודים.[2]
- במצרית: nwy, "נֻאִי" - מים, מקווה מים.[3]. להלן הירוגליף:
- נראה שיש קשר לתואר נאוה, שבלשון חז"ל נהיה נאה.
מלבי"ם (ישעיה כז,י): "נוה – עקר הוראתו על נאות דשא גנות ופרדסים, ומשם הושאל לנאות אדם הכולל גם הגנות שהם סביב למשכנו".
- נווה, באתר האקדמיה ללשון העברית.
- ↑ על פי זה הסביר רש"י את הצורה החריגה "נַאֲוָה" שבה האלף חטופה ולא נחה. אמנם לפי רוב הפירושים שם הוא במשמעות יופי, נוי, כשאר ההופעות של נאוה באלף.
- ↑ האקדמיה ללשון, "נווה".
- ↑ Mark Vygus, Middle Egyptian Dictionary, 2018. p 1420
- לשון המקרא גָּר, שָׁכַן.
- ”וְאַף כִּי הַיַּיִן בֹּגֵד גֶּבֶר יָהִיר וְלֹא יִנְוֶה אֲשֶׁר הִרְחִיב כִּשְׁאוֹל נַפְשׁוֹ וְהוּא כַמָּוֶת וְלֹא יִשְׂבָּע“ (חבקוק ב, פסוק ה)
- מילה יחידאית, גזור מ"נוה" (2).
- ר"י קרא: "לא ינוה – לא ידור בנויהו".
