התנוה

הִתְנַוֵּה

ייפה את עצמו; נעשה יפה.
- ”אַבְשָׁלוֹם נִתְנַוָּה^[1] בִשְׂעָרוֹ, לְפִיכָךְ נִתְלָה בִשְׂעָרוֹ“ (משנה, מסכת סוטה – פרק א, משנה ח)
- ”עָשִׁיר יְעַוֶּה הוּא יִתְנַוֶּה^[2], וְאִם דַּל יְעַוֶּה הוּא יִתְחַנָּן“ (בן סירא יג, פסוק ג)
- ראשך גבוה ככרמל יתחווה, וכארגמן יתנווה ("שני שדיך אמוני ישראל", קדושה ליום ו' של פסח)
- לְשִׁבְעָה לְקַחְתִּיךָ לְהִטָּהֵר וְהִתְנַוֵּה. וְהִתְחַטֵּא בְּמֵי נִדָּה צִוִּיתִיךָ (יצחק אבן גיאת, "אל אל אשא דעי")

↑ כך מופיע בכ"י קאופמן. בדפוסים המצויים מופיע: "התגאה". שיבוש דומה מצוי בבראשית רבה (טז,ד): "כל המלכיות נקראו לשם נינוה\ על שם שהן (מתגאות) [מתנואות] מישראל".
↑ כך מופיע החל ממהדורת תרס"ו. אמנם במקור היווני מופיע הביטוי προς ενεβριμήσατο שמשמעו עצבן, גרם מורת רוח.