השורש סב"ב הוא אחד השורשים הנפוצים ביותר בגזרת הכפולים מימי התנ"ך ועד לימינו. כמו כן מקבילות לשורש העברי ניתן למצוא גם בערבית: سبَّبَ (בבניין שני, קרי: סַבַּבַּ)- גרם לדבר, היה סיבה ועילה ל- (כמו בעברית); تَسْبِب (מ', קרי: תַּסְבִּיבּ)- הנמקה, ביסוס , באכדית: šibbu- אבנט (שהיא סובבת את המותניים), בארמית: סוֹבְבָא- אֵזור, ובאוגריתית: סבב- כמשמע העברי.
בבניין הופעל, בכל הצורות ובכל הזמנים, מותרת הנטייה בהידגש הסמ"ך ובה"א מקובצת, דהיינו: הֻסַּב, הֻסַּבּוּ; מֻסַּבָּה; תֻּסַּבֶּינָה, אֻסַּב וכיוצא באלה.
בצורת הנוכחות והנסתרות בעתיד ובציווי של פועלי ע"ע: פה"פ יכולה להינקד בקיבוץ ואחריה (עה"פ) בסגול, או בחולם ואחריה (עה"פ) שוואית; תְּסֻבֶּינָה או תָּסֹבְנָה, סֻבֶּינָה או סֹבְנָה וכו'...
בזמן הֶעתיד השורש ס-ב-ב ניטה בבניין פעל גם על דרך החיריק והדגש; יִסְּבוּ (על דרך "יִקְּדוּ" שבמקרא), תִּסֹּב, אֶסֹּב, נִסֹּב וכולי.
