יהוה
יְהֹוָה
עריכה| ניתוח דקדוקי | |
|---|---|
| כתיב מלא | יהוה |
| הגייה* | yehova, yahwe[1] |
| חלק דיבר | שם־עצם פרטי |
| מין | זכר |
| שורש | ה־י־י/ה |
| דרך תצורה | |
| נטיות | |
- לשון המקרא שמו המפורש של אלוהי־ישראל, המבטא את התגלות אלוהים בעולם בצורת נסים.[2]
גיזרון
עריכה- במקרא השם 'יהוה' מקיים מעין קשר גומלין ,תוך חילופי י'/ו', עם הפועל: יהיה [3]. בתקופה הפרסית קוצר שמו ל-"יהו" ונוסף לשמות פרטיים רבים כדוגמת: "נתנ-יהו" [4], כנראה גם כצעד סמלי המבטא את גבולות הארץ המצומצמים שניתנו ליהודאים מן השלטון הפרסי .
- יש ששייכו 'יהוה' לכתובת חקוקה בכתב חרטומים בצורה: "י-ה-וו-א" (yhwꜣ) בהוראת: שם של מקום לא מזוהה, יתכן באזור אדום-הארכאולוגית, משוחזר לעתים קרובות בשם 'יהו'. להלן הירוגליף:
- השם מופיע חקוק גם בשער כניסה במדינת האבו,ובאתר אמרה-מערב (Amara West) בצורות החלופיות יהא,יהווא :
- השוו לערבית בהגיית יע'ווה: (يَهْوَى ) בהוראת אוהב,מחבב.
צירופים
עריכהראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה- אילון גלעד, "מתי הפסיקו יהודים להגיד יְהֹוָה?". הארץ, 31/10/2018
הערות שוליים
עריכה- ↑ לא מקובל לבטא את שמו המפורש של אלוהים. בעת הקראה, נהוג לומר "אדוניי" ובכתיבה נהוג לכתוב "ה׳" במקום השם המפורש.
- ↑ ישעיהו ליבוביץ, פרשת "וארא", מתוך: "שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע", 2003.
- ↑ כך מתואר בפסוק בתורה: ” וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה – אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר – כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה – כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר.“ (שמות ג, פסוקים יג–טו)
- ↑ יוסף נוה/כתובות ארמיות קדומות (1960-1964) לשונינו ניסן תשכ"ה
שמות האלוהים
| אדני • אהיה • אל • אלוה • אלוהים • הדסה • ה' • הוי"ה • יה • יהוה • יי • צבאות • צור • שדי • שכינה
אביר יעקב • אדוני צבאות • אהיה אשר אהיה • אלוקים • בוחן כליות ולב • בורא עולם • הגבורה • המקום • הרחמן • הקדוש ברוך הוא • השם • מלך מלכי המלכים • פחד יצחק • צור ישראל • רוכב ערבות • ריבונו של עולם |