ככלל, האל ביהדות הוא מופשט, ובודאי אינו תחום לזמן או למקום מסוים. לכן, הבחירה בשם "מקום" עבור האל העלתה שאלות אצל מספר פרשנים. במדרש מופיע ”ר' הונא בשם ר' אמי אמר: מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקורין אותו "מקום"? שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו“ (בראשית רבה, פרשה סח, סימן י).
לפי פרופסור נפתלי הרץ טורטשינר, "השם 'מקום' בשימוש בשביל הקב״ה, שקדמונינו ניסו לבאר אותו מתוך זה, שהוא, הקב״ה, מקומו של עולם ואין העולם מקומו, נולד בהתפתחות לשונית על ידי כך שהשתמשו במילת 'המקום' כמו בלשון הערבית במקאם (مقام) בשביל המקום הקדוש ובפרט בשביל בית־המקדש, והשתמשו בכינוי זה על בית־המקדש בחפצם לדבר על אלוהות או אלוהים, כשם שמשתמשים בכוונה זו גם במילים 'העבודה', 'שמיים' ועוד".[1]
על פי רוב יופיע "המקום" ביידוע ולא "מקום" סתם. לעתים יופיע בסמיכות מפורקת בלא יידוע. למשל, "והכל בדברו של מקום ברוך הוא וגזרתו" (ספר החינוך, מצוה ת"ג).