| ניתוח דקדוקי לשורש
|
| משמעות עיקרית |
צמיחה ולבלוב
|
| גזרה |
גזרת השלמים
|
| הופיע לראשונה בלשון |
המקרא
|
| פ־ר־ח א
|
עבר
|
הווה/בינוני
|
עתיד
|
ציווי
|
שם הפועל
|
| קַל
|
פָּרַח
|
פּוֹרֵחַ
|
יִפְרַח
|
פְּרַח
|
לִפְרֹחַ
|
| נִפְעַל
|
-אין-
|
-אין-
|
-אין-
|
-אין-
|
-אין-
|
| הִפְעִיל
|
הִפְרִיחַ
|
מַפְרִיחַ
|
יַפְרִיחַ
|
הַפְרַח
|
לְהַפְרִיחַ
|
| הֻפְעַל
|
הֻפְרַח
|
מֻפְרָח
|
יֻפְרַח
|
-אין-
|
-אין-
|
| פִּעֵל
|
-אין-
|
-אין-
|
-אין-
|
-אין-
|
-אין-
|
| פֻּעַל
|
-אין-
|
-אין-
|
-אין-
|
-אין-
|
-אין-
|
| הִתְפַּעֵל
|
-אין-
|
-אין-
|
-אין-
|
-אין-
|
-אין-
|
- בזמן עבר, עתיד, ציווי ומקור - ע' הפועל שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית) מנוקדת בצירי - כשהיא באה לפני הח"ע בסוף מילה אפשר לנקדה בפתח ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שִׂמַּח, שִׂמֵּחַ; יְאָרַח, יְאָרֵחַ; לְהִמָּנַע, לְהִמָּנֵעַ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 58)[1]
- ל' הפועל הח"ע בצורת הנוכחת בעבר מנוקדת בפתח או בשווא: לָקַחַתְּ או לָקַחְתְּ, נִשְׁבַּעַתְּ או נִשְׁבַּעְתְּ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 60)[2]
| |
|
ערך בוויקיפדיה: חיתול