פריחה

לערך העוסק בפְֿרֵיחָה, ב־פ' רפה; ראו פרחה.

פְּרִיחָה

פריחת השקד

פריחה על הגב

עברית חדשה תופעה שבה נפתחים הפרחים.
- ”עצי השזיף והדרמסקין עמדו בעצם פריחתם, פורשים סוכת שלום וצמרותיה הלבנות והצהובות, הזהירו מבעד הדליות המשורגות.“ (נפוליון מן הגטו, מאת נחום סוקולוב, בפרויקט בן יהודה)
- ”כל הזמן ליטף את העין ירק הפרדסים הבהיר, הצעיר והעליז, ונפשי נתמלאה שמחה ואושר כשראיתי את הים הירוק הזה, את הפריחה הזו, החיים האלה“ (מכתבים שונים, מאת אברהם שטרן, בפרויקט בן יהודה)
לשון חז"ל נגע עורי בדמות נקודות אדומות.
- ”כֹּל הָרָאוּי לִטַּמֵּא בְּנֶגַע הַבַּהֶרֶת, מְעַכֵּב אֶת הַפְּרִיחָה.“ (משנה, מסכת נגעים – פרק ח, משנה ה)
- ”וירוחם אביו רואה ולבבו יתחמץ. התרגזו על מריטת הזקן כבר נדחה מפני התמרמרו על פריחת האבעבועות: – האין זאת שערוריה?“ (מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת, מאת דוד ישעיהו זילברבוש, בפרויקט בן יהודה)

1

2

ערך בוויקיפדיה: פריחה

תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פריחה (נגע)

בזמן עבר, עתיד, ציווי ומקור - ע' הפועל שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית) מנוקדת בצירי - כשהיא באה לפני הח"ע בסוף מילה אפשר לנקדה בפתח ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שִׂמַּח, שִׂמֵּחַ; יְאָרַח, יְאָרֵחַ; לְהִמָּנַע, לְהִמָּנֵעַ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 58)[1]
ל' הפועל הח"ע בצורת הנוכחת בעבר מנוקדת בפתח או בשווא: לָקַחַתְּ או לָקַחְתְּ, נִשְׁבַּעַתְּ או נִשְׁבַּעְתְּ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 60)[2]