- לשון המקרא צמצם והידק. עצם עין אחת או משך שפתו בהבעה ורמיזה של היתול ושחוק או חיבה. עפ"ר להעביר מסר בערמה ובלי שאחרים יבינו או ישימו לב.
- ”אַל־יִשְׂמְחוּ־לִי אֹיְבַי שֶׁקֶר; שֹׂנְאַי חִנָּם יִקְרְצוּ־עָיִן.“ (תהלים לה, פסוק יט)
- ”קֹרֵץ בְּעֵינָו, מֹלֵל בְּרַגְלָו; מֹרֶה בְּאֶצְבְּעֹתָיו.“ (משלי ו, פסוק יג)
- ”עֹצֶה עֵינָיו לַחְשֹׁב תַּהְפֻּכוֹת; קֹרֵץ שְׂפָתָיו כִּלָּה רָעָה.“ (משלי טז, פסוק ל)
- ”נָתְנָה שְׂעָרָהּ בְּפִיהָ, קָפְצָה יָדָהּ, קָרְצָה שִׂפְתוֹתֶיהָ, כְּאִלּוּ לֹא טָבְלָה.“ (משנה, מסכת מקוואות – פרק ח, משנה ה)
- [סלנג] בהשאלה: משך תשומת לב ורצון.
- לשון חז"ל חתך, גזר, שחט.
- ”שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, עִקָּרָן מַשְׁחִיר וְרֹאשָׁן מַלְבִּין... כַּמָּה יְהֵא בַלַּבְנוּנִית? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל שֶׁהוּא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כְּדֵי לִקְרֹץ בְּזוּג“ (משנה, מסכת נגעים – פרק ד, משנה ד)
- ”סְרוֹד שֶׁל נַחְתּוֹמִין... רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם הִתְקִינוֹ לִהְיוֹת קוֹרֵץ עָלָיו, טָמֵא.“ (משנה, מסכת כלים – פרק טו, משנה ב)
- ”הֵבִיאוּ לוֹ אֶת הַתָּמִיד. קְרָצוֹ, וּמֵרַק אַחֵר שְׁחִיטָה עַל יָדוֹ. קִבֵּל אֶת הַדָּם וּזְרָקוֹ.“ (משנה, מסכת יומא – פרק ג, משנה ד)
- 1. קרוב לסורית: ܩܵܪܹܨ (קָרִץ) - לצבוט, לקרוץ בעין.
- 3. מן השורש המקראי ק־ר־ץ, ראו קֹרַץ.
| ניתוח דקדוקי - פועל
|
| כתיב מלא |
קורץ
|
| שורש וגזרה |
ק־ר־ץ
|
| בניין |
פֻּעַל
|
- לשון המקרא (משמעות משוערת) נוצר, נעשה, עֻצַּב.
- ”הֵן אֲנִי כְפִיךָ לָאֵל מֵחֹמֶר קֹרַצְתִּי גַם אָנִי“ (איוב לג, פסוק ו)
- הפועל מופיע פעם אחת במקרא.
- המשמעות הנ"ל ע"פ אוגריתית: 𐎖𐎗𐎕 (קרץ) - לעצב, לתת צורה. יש שפירשו בהוראת: נחתך, נגזר, והקבילו לאכדית: karāṣu - לשבור חתיכה, לכסוס. ובהוראה זו מופיע בחז"ל, ראו לעיל קָרַץ א. פועל דומה קיים גם בגעז: ቀረጸ (כֵּרֵצֵ) - לחתוך, וקרוב גם לחיתית: kars - להסיר, להטיל מום. לפי הוראה זו מקביל לשורש ג־ר־ז (ראו: נגרז, גרזן) בחילוף ג/ק, ז/צ.
- תרגום: "אִתַּלְשֵׁית" - נתלשתי.
- פשיטתא: "אתגבלת" - נגבלתי.
| ניתוח דקדוקי
|
| כתיב מלא |
קרץ
|
| הגייה* |
keretz
|
| חלק דיבר |
שם־עצם
|
| מין |
זכר
|
| שורש |
ק־ר־ץ
|
| דרך תצורה |
משקל קֶטֶל
|
| נטיות |
ר׳ קְרָצִים
|
- לשון המקרא פֶּצע,חיתוך, שחיטה.
- ”עֶגְלָה יְפֵה פִיָּה מִצְרָיִם קֶרֶץ מִצָּפוֹן בָּא בָא“ (ירמיהו מו, פסוק כ)
- לשון חז"ל חתיכת בצק קטנה שנפרדה מחתיכה גדולה יותר.
- לשון חז"ל (משמעות משוערת) מחיצה.
- ”בֵּית שְׂאֹר מֻקָּף צָמִיד פָּתִיל וְנָתוּן לְתוֹךְ הַתַּנּוּר, הַשְּׂאֹר וְהַשֶּׁרֶץ בְּתוֹכוֹ וְהַקֶּרֶץ בֵּינְתַיִם - הַתַּנּוּר טָמֵא וְהַשְּׂאֹר טָהוֹר.“ (משנה, מסכת כלים – פרק ח, משנה ו)
- 1. מילה יחידאית במקרא. משורש ק־ר־ץ בהוראת: חיתוך וכריתה. בפסוק זה נאמר ככינוי לאויב שמגיע לשחוט את מצרים שנמשלה לפרה. אמנם בוולגטה תרגם: (stimulator) בהוראת: בעל הדָּרְבָּן. הוראות מקבילות לשורש ק־ר־ץ קיימות בשפות שמיות אחרות: אכדית בהגיית קְרצֻ: (kerṣu) סורית: (ܩܵܪܹܨ) (קָרִץ) - לצבוט. :ארמית: קרץ - לעקוץ, לנשוך. ערבית: (قَرَصَ (קַרַצַ)) בהוראת: לצבוט, לנשוך, לעקוץ. וכן קרוב לתמאזיגת: ⵇⵇⵙ (קקס) - עקיצה של חרק. השערת החוקרים שמקור המילים האלה מפרוטו-שמית: (ḳaraṣ) - לדקור.
- 2. משורש ק־ר־ץ המקראי. במקומות אחרים נקרא "מִקְרֶצֶת". קיימת מילה דומה באכדית: (kerṣu) - חתיכה תלושה של בצק או חמר.
- 3. ראו 'פרשנים מפרשים'. ויש אומרים שהכוונה לחתיכת בצק, כמו הוראה 2.
”וְהַקֶּרֶץ בֵּינְתַיִם“ (משנה, מסכת כלים – פרק ח, משנה ו)
- רמב"ם: "הדופן המבדיל בין החלקים יקרא קרץ מלשון: 'מחומר קורצתי גם אני' (איוב לג,ו) ר״ל הָבדלתי ונחתכתי."
- ר"ש משאנץ: "המחיצה המפסקת היא נקראת קרץ לפי שהיא של חרס, מלשון: מחומר קורצתי."
- לשון חז"ל השכים, הקיץ משנתו בשעת מוקדמת.
לערך העוסק בקֹרֶץ; ראו אכל קרצה.
