קץ

לערך העוסק בקֹץ; ראו כתיב מלא קוץ.

קֵץעריכה

סוף, אחרית.
- ”וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה“ (בראשית ח, פסוק ו)
- ”וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין“ (דניאל יב, פסוק יג)
- ” וְאֶכְרֹת קוֹמַת אֲרָזָיו מִבְחַר בְּרֹשָׁיו וְאָבוֹא מְרוֹם קִצּוֹ יַעַר כַּרְמִלּוֹ“ (ישעיהו לז, פסוק כד)
- ”הוֹדִיעֵנִי יְהוָה קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי“ (תהלים לט, פסוק ה)

מילה מקראית קרוב אל קצה. גם אל קצר קצץ הקיץ . תיבת "קץ" מופיעה בצורה יחידאית בסמיכות,ובלשון רבים - קנצי- בהוראת קץ או סוף. וכצירוף תנכ"י 'קנצי למילין' בהוראת - סוף למלל,לדיבורים . (לעניין השמטת נ' מן ארמית-עברית השוו מנדע-מדע) ”עַד-אָנָה! תְּשִׂימוּן קִנְצֵי לְמִלִּין, . תָּבִינוּ וְאַחַר נְדַבֵּר.“ (איוב יח, פסוק ב) בלשון מודרנית - "עד כאן ! שִׂימוּ סוף למלל ! נדבר רק לאחר שתבינו".
”וַיֹּאמֶר, מָה-אַתָּה רֹאֶה עָמוֹס, וָאֹמַר, כְּלוּב קָיִץ; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, בָּא הַקֵּץ אֶל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל“ (עמוס ח, פסוק ב) - עפ"י יחזקאל קוטשר משחק המילים: קיץ-קץ שבספר עמוס עשוי לשקף הבדלי הגייה שהיו נהוגים בשבטי אפריים ושומרון המבוטאים באמצעות התכווצות התנועה י' (-ay) גם בהברה מוטעמת, כבעברית של חרסי שומרון ^[1].

חתך .
- ”וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו.. וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ“ (דברים כה, פסוק יב)
- ”תְּאֵנִים שֶׁל שְׁבִיעִית, אֵין קוֹצִין אוֹתָן בַּמֻּקְצֶה, אֲבָל קוֹצֶה אוֹתָם בְּחֻרְבָּה“ (משנה, מסכת שביעית – פרק ח, משנה ו)
- ”הָאִשָּׁה יוֹשֶׁבֶת וְקוֹצָה חַלָּתָהּ עֲרֻמָּה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא יְכוֹלָה לְכַסּוֹת עַצְמָהּ“ (משנה, מסכת חלה – פרק ב, משנה ג)
לשון חז"ל בהשאלה: החליט על מידה.

השורש ק־צ־ץ ניטה בבניין קל על-דרכה של גזרת ע"ע, יתר הבניינים ניטים על-דרכה של גזרת השלמים.