שקץ

שִׁקֵּץ

לשון המקרא תיעב; ראה במשהו דבר מאוס.
- ”וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ, שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא“ (דברים ז, פסוק כו)
- ”וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף - לֹא יֵאָכְלוּ, שֶׁקֶץ הֵם: אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה“ (ויקרא יא, פסוק יג)
- ”כִּי לֹא בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי“ (תהילים כב, פסוק כה)

משורש מקראי שׁ־ק־ץ, קרוב לק־ו־ץ א (ראו קָץ ב).
מקביל לאוגריתית: 𐎘𐎖𐎕 (תֿקץ).^[1] קרוב לאכדית: šikṣu - מחלת מעיים, כיב, אולקוס.^[2] אחרים הקבילו למילה אחרת: šakṣu - פראי, בר.

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	שקץ
הגייה^*	shekets
חלק דיבר	שם־עצם
מין	זכר
שורש	שׁ־ק־ץ, גזרת שלמים
דרך תצורה	משקל קֶטֶל
נטיות	ר׳ שְׁקָצִים; שֶׁקֶץ־, ר׳ שִׁקְצֵי־

לשון המקרא טומאה, דבר מגעיל, לא ראוי, שיש לדחותו.
- ”וָאָבוֹא וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה כָל תַּבְנִית רֶמֶשׂ וּבְהֵמָה שֶׁקֶץ וְכָל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מְחֻקֶּה עַל הַקִּיר סָבִיב סָבִיב“ (יחזקאל ח, פסוק י)
- שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:תנ"ך) אין ספר סנהדרין. ”אכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים.“ (סנהדרין ח, פסוק ב)

↑ A Dictionary of the Ugaritic Language in the Alphabetic Tradition By: Gregorio del Olmo Lete, Joaquín Sanmartín and Wilfred G.E. Watson - Brill Academic Publishers ;2003 , עמ' 891: ṯkṣ.
↑ מ"צ קדרי, מילון העברית המקראית, עמ' 1138.