פיד

פִּיד

לשון המקרא [ספרותי] אסון, צרה, מקרה רע.
- ”כִּי פִתְאֹם יָקוּם אֵידָם, וּפִיד שְׁנֵיהֶם מִי יוֹדֵעַ.“ (משלי כד, פסוק כב)
- ”אַךְ לֹא בְעִי יִשְׁלַח יָד, אִם בְּפִידוֹ לָהֶן שׁוּעַ.“ (איוב ל, פסוק כד)
- ”אִם אֶשְׂמַח בְּפִיד מְשַׂנְאִי, וְהִתְעֹרַרְתִּי כִּי מְצָאוֹ רָע.“ (איוב לא, פסוק כט)
- "יָגֵל נַפְשׁוֹ בְּבָנָיו, וְרוֹאֶה בְּפִיד מְשַׂנְאָיו." (בן סירא כה,ט)
לשון חז"ל נקירה, נגיסה קטנה.
- ”אלא אני נפרע מהן כפיד של תרנגולת. דבר אחר: אפילו אין ישראל עושין מצוה לפני כי אם מעט כפיד של תרנגולין שמנקרין באשפה, אני מצרפן לחשבון גדול.“ (בבלי, מסכת עבודה זרה – דף ד, עמוד א)
- "ישתרבב חרטומו, פיד- פיד - וציד בפיו!" (חיי שלמה, מאת מנדלי מוכר ספרים)