חוף
חוֹף
עריכה| ניתוח דקדוקי | |
|---|---|
| כתיב מלא | חוף |
| הגייה* | khof |
| חלק דיבר | שם־עצם |
| מין | זכר |
| שורש | ח־ו־ף או ח־פ־ף |
| דרך תצורה | משקל קוֹל |
| נטיות | ר׳ חוֹפִים; חוֹף־, ר׳ חוֹפֵי־ |
- לשון המקרא שפת הים; רצועת הקרקע הנושקת לים, גדת נהר או נחל.
- ”זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידֹן.“ (בראשית מט, פסוק יג)
- ”אֵיךְ תִּשְׁקֹטִי וַיהוָה צִוָּה-לָהּ אֶל-אַשְׁקְלוֹן וְאֶל-חוֹף הַיָּם שָׁם יְעָדָהּ“ (ירמיהו מז, פסוק ז)
- "חוֹפִים הֵם לִפְעָמִים גַּעֲגוּעִים לְנַחַל. / רָאִיתִי פַּעַם חוֹף שֶׁנַּחַל עֲזָבוֹ / עִם לֵב שָׁבוּר שֶׁל חוֹל וָאֶבֶן." (חוֹפִים, מאת נתן יונתן)
- צבי ים נוהגים להטיל את ביציהם בחוף על אף שהם חיים בים.
- "לרגליו של ההר, לחופו של נהר, היא ישבה לבדה, התדעו מה סודה?" ("נערה ושמה כנרת", עמוס אטינגר / דובי זלצר)
- (ימאות) בַּחוֹף: ביבשה, בניגוד ל־ "בַּיָּם".
- "[...] בהגיע אנשי־צוותו הביתה, מוליכים היו את רובם לבית־החולים בחוף, תשושי־כוח וחדלי־אונים." (הרמן מלוויל, מובי דיק. מאנגלית: אהרן אמיר)
- (ימאות) לַחוֹף, אֶל הַחוֹף: אל היבשה.
- "רב־החובל פלג לא ירד לחוף כלל, או רק לעתים רחוקות, אלא ישב בוויגוואם שלו ובשבע עיניים השגיח על הפועלים." (הרמן מלוויל, מובי דיק. מאנגלית: אהרן אמיר)
גיזרון
עריכה- לא ברור האם שורש המילה הוא ח־ו־ף או ח־פ־ף. רבים צידדו שהשורש הוא ח־פ־ף, בהוראת: כיסוי, מחסה, שהחוף משמש לספינות בתור מחסה מהסערות שבים[1], או בהוראת: חיכוך, שגוררים שם את הספינות בכדי לעגון[2], או משום ששם הוא מקום החיכוך של הים ביבשה. וראו ב'מידע נוסף'.
- קיימים מילים דומות בשפות שמיות נוספות; ארמית: חוֹפָא - גבול, שפה. מקבילה בערבית: حَافَة (חָאפַה) - "שָׂפָה".
