חוֹףעריכה

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא חוף
הגייה* khof
חלק דיבר שם־עצם
מין זכר
שורש ח־ו־ף
דרך תצורה משקל קוֹל
נטיות ר׳ חוֹפִים; חוֹף־, ר׳ חוֹפֵי־
 
חוף הים בין הרצליה לנתניה
  1. לשון המקרא שפת הים, רצועת הקרקע הנושקת לים; גדת נהר או נחל.
    • ”זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידֹן.“ (בראשית מט, פסוק יג)
    • ”אֵיךְ תִּשְׁקֹטִי וַיהוָה צִוָּה-לָהּ אֶל-אַשְׁקְלוֹן וְאֶל-חוֹף הַיָּם שָׁם יְעָדָהּ“ (ירמיהו מז, פסוק ז)
    • "חוֹפִים הֵם לִפְעָמִים גַּעֲגוּעִים לְנַחַל. / רָאִיתִי פַּעַם חוֹף שֶׁנַּחַל עֲזָבוֹ / עִם לֵב שָׁבוּר שֶׁל חוֹל וָאֶבֶן." (חוֹפִים, מאת נתן יונתן)
    • צבי ים נוהגים להטיל את ביציהם בחוף על אף שהם חיים בים.
    • "לרגליו של ההר, לחופו של נהר, היא ישבה לבדה, התדעו מה סודה?" ("נערה ושמה כנרת", עמוס אטינגר / דובי זלצר)

גיזרוןעריכה

  • מארמית: חוֹפָא - גבול, שפה. מקבילה בערבית: حَافَة (חָאפַה), "שָׂפָה".

צירופיםעריכה

נגזרותעריכה

תרגוםעריכה

מידע נוסףעריכה

  • יש המבטאים את צורת הרבים "חֻפִּים" או "חֹפִּים", בדגש, במקום הצורה התקנית "חוֹפִים". ככל הנראה מקור השגיאה הוא גזירה מהריבוי "תֻּפִּים". אולם שָׁם השורש הוא ת־פ־ף, והדגש מראה כי זהו שורש מגזרת הכפולים.
  • לחלופין, מכיוון שהמילה מופיעה במקורות רק בצורת היחיד חוֹף לא ניתן לדעת בוודאות את שורשה, ויש שייחסו לה את השורש חפ"פ [1]. שורש זה מחייב את צורת הרבים "חֻפִּים".

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  ערך בוויקיפדיה: חוף
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חופים

הערות שולייםעריכה

  1. ראו למשל ערך חוף, באתר "במילון BDB"