קלון
קָלוֹן
עריכה| ניתוח דקדוקי | |
|---|---|
| כתיב מלא | קלון |
| הגייה* | kalon |
| חלק דיבר | שם־עצם |
| מין | זכר |
| שורש | ק־ל־י/ה ב |
| דרך תצורה | משקל קַטְלוֹן |
| נטיות | ר׳ קְלוֹנוֹת גם'׳ קְלוֹנִים; קְלוֹן־, ר׳ קְלוֹנוֹת־ או'׳ קְלוֹנֵי־ |
- לשון המקרא חרפה, מצב המסב לאדם בושה.
- "כְּרֻבָּם כֵּן חָטְאוּ לִי כְּבוֹדָם בְּקָלוֹן אָמִיר" (הושע ד, ז)
- "וְגַם אֲנִי חָשַׂפְתִּי שׁוּלַיִךְ עַל פָּנָיִךְ וְנִרְאָה קְלוֹנֵךְ" (ירמיהו יג, כו)
- "כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן" (משלי ג, לה)
- "המכנה בעריות משתקין אותו, תנא רב יוסף: קלון אביו וקלון אמו" (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כ"ה, עמוד א')
- "חוץ ממשלי וקוהלת שניהם עומדין בקלון" (תלמוד ירושלמי, מסכת הוריות, פרק ג', הלכה ד')
- [ארכאי] הפסד מחפיר, כשלון מביש.
- קלון בגידתו ייזכר עוד שנים רבות .
גזרון
עריכה- מופיע במקרא גם בצורה היחידאית 'קיקלון' - ” וְקִיקָלוֹן עַל-כְּבוֹדֶךָ“ (חבקוק ב, פסוק טו) המהווה הלחם של קלקול + קלון. יש שגרסו קיא + קלון (אותם מייחס הסופר המקראי לחיילי הכשדים) . בלשון ארמית - 'קיקלא' בהוראת אשפה . בעברית ימה"ב - "עמלק ומריעיו המלאים קיקלון. פשח תפשח עם כל קוץ וסילון. צמתם ודחם מכשלון לכשלון". מאת:יוסף בן אביתור,"מלא פניהם קלון", (1020 לסה"נ).