סממן

סַמְמָן

לשון חז"ל חומר סְגוּלּי. לרפואה לצבע לריח וכדו' עפ"ר טחון בצורת אבקה לעיתים גם משחה וכדו'.
- ”אין שורין דיו וסממנים“ (משנה, מסכת שבת – פרק א, משנה ה)
- ” יש לציירים סממנים שהן צרין צורות“ (משנה, מסכת נגעים – פרק ב, משנה א)
- ”שִׁבְעָה סַמְמָנִים מַעֲבִירִין עַל הַכֶּתֶם רֹק תפל ומי גריסים ומי רגלים ונתר ובורית וקמוניא ואשלג“ (משנה, מסכת נדה – פרק ט, משנה ו)
- ”(רפואה אסורה בשבת) גזירה משום שחיקת סממנים“ (בבלי, מסכת שבת – דף נג, עמוד ב)
רכיב, בעל תכונות כימיו־ביולוגיות ואופי ייחודי הניתן לזיהוי בקליטה החושית.
- אחד־עשר סממני הקטרת
עברית חדשה תכונה אופיינית.
- הוא ישראלי אך נטול סממנים ישראליים.
- מלך זולו שיש החושדים שהורעל בידי סממן (ראו לעיל) עוטה נוצות על ראשו כסממן המשמר את מורשת אבותיו

1. הכפלה מן סם. (במקור, המלה מתיחסת לרכיב המשמש בתוך מרקח)
2. או בהשאלה מן 1. או מן סמן (או סימן), כאשר הכפלת המ' משמשת לצימצום והפרטה. (כדוגמת 'גג' ו'גגון', וכדומה)

ב ”הכותב שתי אותיות בין משם אחד בין משני שמות בין משני סממניות“ (משנה, מסכת שבת – פרק יב, משנה ג) יש מפרשים שני סוגי צבע (וא"כ צורת נקבה למילה) ויש מפרשים שני סימנים. ויש גורסים סימניות.