שד המופיע במקורות היהודיים המאוחרים. לפעמים הוא מזוהה עם השטן, לפעמים עם מלאך המוות ולפעמים כמלאך רשע או כמלאך שמרד בה' והודח. חיבורים שונים מתייחסים אליו כאל שליט צבאות הרשע, מדיח חוה לחטא עץ הדעת, אבי קין, יריבו הנצחי של המלאך מיכאל, בעלה של לילית ועוד.
הנחש כל מעשים שעשה וכל דברים שדבר לא דבר אלא מדעתו של סמאל (פרקי דרבי אליעזר, פרק י"ב)
"אמר רבי יוסי: למה מיכאל וסמאל דומין? לסניגור וקטיגור עומדין בדין, זה מדבר וזה מדבר" (שמות רבה יח ה)
"מלאך סמאל הרשע ראש כל השטנים הוא, בכל שעה היה מספר מיתתו של משה, ואומר: מתי יגיע הקץ, או הרגע, שבו ימות משה, שארד ואטול נשמתו הימנו" (דברים רבה יא יא)
מקור השם אינו ברור. יש הגורסים כי השם מורכב מהתיבות "סַם" ו"אֵל" (רעל האל) או "סוֹמֵא" ו"אֵל" (האל העיוור), אך אין אישוש ודאי לדעות אלה.
המקור הקדום ביותר בו מופיע השם הוא הספר החיצוני "חנוך החבשי" שנכתב ככל הנראה במאה השלישית לפסה"נ, אך המקור העברי של הספר אבד ומצוי בידינו רק התרגום האתיופי, בו השם מופיע בצורה משובשת, והתרגומים שנעשו ממנו. השם המדויק מופיע לראשונה בספר החיצוני "עליית ישעיהו" מהמאה הראשונה או השנייה לסה"נ, אך גם הוא מצוי בידינו רק בתרגומים לאתיופית(געז) ובכאלה שנעשו מהם. המקור הקדום ביותר בו מופיע השם "סמאל" בעברית הוא החיבור המדרשי "פרקי דרבי אליעזר" מהמאה השמינית לסה"נ.
המונח סם בעברית המודרנית קשור לעולם הרפואה, אך שונה הוא ממשמעותו הקדומה. בימינו מונח זה בא בעיקר במשמעות של חומרים נרקוטיים המערפלים את ההכרה או הגורמים להתמכרות. בספרות חז״ל ״סם״ יכול לבוא במשמעות של תרופה (״סם חיים״) אך גם במשמעות של חומר רעל בעל השפעות קשות המופיע בשמות: ״סם המוות״, ״סם מיתה״, ובארמית: ״סמא דקטול״ או ״סמאדמותא״. החוקר מ׳ בר אילן, מראה כי השם ״סמאל״ כשם פרטי אינו במשמעות ״סם מוות״, או סוג של מלאך הקרוי מלאך המוות, אלא במשמעות חיובית של בשם או קטורת-האל. כלומר, ההורה המכנה את בנו בשם זה מסמל (מסמאל) את בנו בניחוחות טובים שהם כקטורת לפני ה' [1]. השוו לשם הפרטי: 'סמי' ולשם הפרטי ערבי: באסם.
