רעיה

רַעְיָה (גם:רַעֲיָה)

חברה, אהובה.
- ”הַיָּא, נַבְחִי, הַיָּא, קוּם וָסַע – לְאָן? רֵעַ לִי וְרַעְיָה מְחַכִּים לִי בַּגָּן“ (גַּדִּי וְנַבְחִי, מאת חיים נחמן ביאליק, בפרויקט בן יהודה)
לשון המקרא אשה נשואה.
- ”הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ “ (שיר השירים ד, פסוק א)
- "עוד נכון לנו ערב מנוחות, רעיה." (שיר של מנוחות, מאת נתן אלתרמן)
- "אַהֲבַת רַעְיָה רְצוֹנִי מַחְמַד נַפְשִׁי וְלִבִּי. אֶשְׁאָלָה צוֹּרִי וְקוֹנִי יִשְׁלְחָה מַרְפֵּא לְעָצְבִּי" (אהבת רעיה רצוני, מאת רבי שלום שבזי)
שם פרטי לנקבה.
- "רעיה / הן רק אתמול עוד אהבנו / וביחד הכל בנינו / ולשנינו עוד פרחי אהבתנו / נכספים הם כה רכים הם ויפים." (רעיה, מאת אביהו מדינה)

רעיה היא צורת משנה של רֵעָה. המילה במשמעות אשת איש מאוחרת יותר, כנראה רק בעברית החדשה.

השורש ר־ע־ע ב הוא שורש מגזרת ע"ע.

בזמן עבר, עתיד, ציווי ומקור - ע' הפועל שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית) מנוקדת בצירי - כשהיא באה לפני הח"ע בסוף מילה אפשר לנקדה בפתח ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שִׂמַּח, שִׂמֵּחַ; יְאָרַח, יְאָרֵחַ; לְהִמָּנַע, לְהִמָּנֵעַ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 58)[1]

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	רעייה
הגייה^*	reiya
חלק דיבר	שם־עצם
מין	נקבה
שורש	ר־ע־י/ה
דרך תצורה	משקל קְטִילָה
נטיות	ר׳ רְעִיּוֹת; רְעִיַּת־, ר׳ רְעִיּוֹת־

שמירה על עדר בצאתו לשטח פתוח.
- רעיית הצאן היתה לו לרועה ללחם חוק, והוא נהג את העדר מדי בוקר אל השדות המוריקים.
אכילת עשב.
- רועה הצאן הוביל את הכבשים ואת העזים לרעייה באחו.
- הרעייה בשטחי יער מקטינה את כמות העשב היבש המהווה זרז לשריפות בעונת הקיץ.

לשון המקרא שם־הַפְּעֻלָּה של הפעל רָעָה במשקל קטילה (כשדגש משלים בא במקום היו"ד השרשית). מקבילה בערבית رَعْي (הגייה: רַעְי)- שם הפעולה של הפועל رَعَى (הגייה: רַעַא) במשמעות של רעה, דאג ל־, טיפל ב־.