בתקופת בית שני, ובתקופת עריכת המשנה "מסרפים" היו ”סכין ומדיחין“ (משנה, מסכת שבת – פרק כג, משנה ה) את גופת המת ב"סרף"-היא מסיכת שמן זית ואחר-כך מוציאים "עֲצָמִים" - עצמותיו מן הבית . גם בבשורת יוחנן יט,40 "יָּבֵא תַעֲרֹבֶת מֹר־וַאֲהָלוֹת כְּמֵאָה לִיטְרִין׃ וַיִּקְחוּ אֶת־גּוּפַת יֵשׁוּעַ וַיְחַתְּלוּהָ בְתַכְרִיכִין עִם־הַבְּשָׂמִים כְּמִנְהַג הַיְּהוּדִים". מנהג זה נפוץ אף בקרב קדמוני הערבים . וכך גם אצל הרמבם שמודה כי מנהג היהודים בקבורה הוא "לסוך אותה במיני בשמים".
”וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ“ (דברים כח, פסוק מ) , בתרגום שומרוני-ארמי - "ושמן לא תסרף".
מלבי"ם מניח שמדובר בשריפת הגופה בסיד, כמו שעושים בעת מגפה או בעת אסון המוני רב הרוגים. לפי השערתו שריפה בסיד, שהיא איכול הגופה בסיד, כונתה 'סרוף' ('ס' במקום 'ש', כמו 'סיד' לעומת 'שריפה').
