השורש ט־ו־ח הוא שורש הנוטה בבניינים פיעל ופועל על דרך גזרת השלמים, יתר הנטייה נעשית על דרך גזרת נע"ו/י.
ט־ו־ח
|
עבר
|
הווה/בינוני
|
עתיד
|
ציווי
|
שם הפועל
|
קַל
|
טָח
|
טָח
(ב׳ פעוּל: טוּחַ)
|
יָטוּחַ
|
טוּחַ
|
לָטוּחַ
|
נִפְעַל
|
נִטּוֹחַ
|
נִטּוֹחַ
|
יִטּוֹחַ
|
הִטּוֹחַ
|
לְהִטּוֹחַ
|
הִפְעִיל
|
הֵטִיחַ
|
מֵטִיחַ
|
יָטִיחַ
|
הָטַח
|
לְהָטִיחַ
|
הֻפְעַל
|
הוּטַח
|
מוּטָח
|
יוּטַח
|
-אין-
|
-אין-
|
פִּעֵל
|
טִיַּח
|
מְטַיֵּח
|
יְטַיַּח
|
טַיַּח
|
לְטַיֵּחַ
|
פֻּעַל
|
טֻיַּח
|
מְטֻיָּח
|
יְטֻיַּח
|
-אין-
|
-אין-
|
הִתְפַּעֵל
|
-אין-
|
-אין-
|
-אין-
|
-אין-
|
-אין-
|
- בבניינים פיעל ופועל ניטה השורש לפי שורש שלם טי"ח, ולא לפי טו"ח.
- בזמן עבר, עתיד, ציווי ומקור - ע' הפועל שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית) מנוקדת בצירי - כשהיא באה לפני הח"ע בסוף מילה אפשר לנקדה בפתח ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שִׂמַּח, שִׂמֵּחַ; יְאָרַח, יְאָרֵחַ; לְהִמָּנַע, לְהִמָּנֵעַ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 58)[1]
- ל' הפועל הח"ע בצורת הנוכחת בעבר מנוקדת בפתח או בשווא: לָקַחַתְּ או לָקַחְתְּ, נִשְׁבַּעַתְּ או נִשְׁבַּעְתְּ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 60)[2]
|