חטה

חִטָּה

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	חיטה
הגייה^*	khita
חלק דיבר	שם־עצם
מין	נקבה
שורש	ח־ו־ט
דרך תצורה	משקל קִטְלָה
נטיות	ר׳ חִטִּים; חִטַּת־, ר׳ חִטֵּי־

חיטה

מין דגן, צמח שדה המשמש מקור חשוב ללחם.
- ”וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים“ (שמות לד, פסוק כב)
- ”אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ“ (דברים ח, פסוק ח)
- ”הַזּוֹרֵעַ חִטָּה וּשְׂעוֹרָה כְּאַחַת, הֲרֵי זֶה כִּלְאָיִם.“ (משנה, מסכת כלאים – פרק א, משנה ט)
- ”ר' שמעון בן גמליאל אומר: חטה שאני טועם - אסור לאפות ומותר לכוס, חטים שאני טועם - אסור לכוס ומותר לאפות, חטה חטין שאני טועם - אסור בין לכוס בין לאפות“ (בבלי, מסכת נדרים – דף נג, עמוד ב)
- ”זְרַע זֶרַע אֱמֶת בִּשְׂדֵה תְבוּנָה / לְיוֹם מָחָר וְשִׂים חִטָּה בְשׂוֹרָה“ (ספר הענק, מאת יהודה אלחריזי, בפרויקט בן יהודה)
- ”רואים צירינו הברוכים 'קיבוץ־גלויות בזעיר־אנפין', 'שבוע של שבת לאומי', מתענגים על התערוכה הארצי־ישראלית: חיטה, שעורה, גפן ורימון“ (על העיקר שאיננו, מאת יוסף חיים ברנר, בפרויקט בן יהודה)
- זן של חיטה הקרוי "אם החיטה" נתגלה בארצנו על־ידי החוקר אהרון אהרונסון.

גזרון

באוגריתית (ברבים) 𐎈𐎉𐎎 (חטם).^[1]
השוו בשפה חיתית (הָטֲר hattar). טוכארית (אֲ-אָטִ A āti). ארמנית (הָט hat'). גותית (atisk אַטִסְק) = שדה חטה.^[^{דרוש מקור]}
ממצאים מתחילת התקופה ההלניסטית מעלים כי המילה נכתבה לרוב בקיצור: "חס",^[^{דרוש מקור]} באוסטריקון אדומי בארמית נכתב: "ב-26 לתמוז הנעל . קוסיתע : לבני בעלרים . חנטן סאן עשרה . ושתה . קבן חמשה ופלג‬ . [לבני ג]ורו חנטן כרן שבעה".^[2]
כנראה לדעת יחיד, ע"פ הרד"ק השורש ח-נ-ט, משום הדגש. וכך כותב על עניין חניטה למת "הוא ענין מעשה סמים שעושין למת כדי שיעמוד בשרו ימים רבים שלא ירקב ושלא יסרח. ומן השרש הזה וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת (שמות ט׳:ל״ב), חִטִּים וּשְׂעֹרִים (ירמיהו מ״א:ח׳), כי הדגש להבלעת הנו״ן וכן מצאנו בלשון ארמית חנטין."

מידע נוסף

בעגת יהודי מרוקו ובמיוחד באיזור תאפילאלת נפוצו ביטויים המשלבים עברית וערבית ששימשו מעין שפת סתרים יהודית. לדוגמא "לָחַגור פּלחִיטִּים" - היה ביטוי שגור בפי סוחרי חיטה לא מנופה בהוראת אוזניים לכותל או "הזהר, אל תגלה סודות, זר בתוכנו"^[3].