ירמיהו מדמה את ישראל החוטאים שאחריתם תהה כבקבוק מנותץ. ”כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת-הָעָם הַזֶּה וְאֶת-הָעִיר הַזֹּאת, כַּאֲשֶׁר יִשְׁבֹּר אֶת-כְּלִי הַיּוֹצֵר, אֲשֶׁר לֹא-יוּכַל לְהֵרָפֵה עוֹד“ (ירמיהו יט, פסוק יא). וכך גם ניתן להבין את הפועל "בוקתי" (שבירת בקבוק) המופיע באותו הפרק - ”וּבַקֹּתִי אֶת עֲצַת יְהוּדָה“ (ירמיהו יט, פסוק ז).
בעלילות בעל וענת הכתובות באוגריתית מופיעה המילה "בָּכְּ" - קאסוטו תרגם כלי (סתמי). מנחם נאדל לעומתו, סבר שמקור שם זה מן "בקבוק"-"בוק" הנועד להכלת יין או דבש.
"בעל הערוך" ובעקבותיו רד"ק בספרו, "אוצר השורשים" קבעו - "בקבוק", משום הצליל המחקה את שנשמע בעת שפיכת הנוזל מן הבקבוק או בעת לגימה (ראה "בִּקְבּוּק").
מחבר "האוצר" שמואל יוסף פין, וקניג במילונו המקראי קבעו: בקבוק, מגיע משורש ב.ק.ק., בהוראת "ריק", פירוש שכנראה הושפע מן הביטוי הארמי - "בוקי סריקי" (מילולית: בקבוקים ריקים) במשמעות מליצות ריקות או נבובות.
בן יהודה - כלי חרס או זכוכית שפיהם צר.
גסניוס-בוהל קבעו שמדובר באונומטופיה, ונטו לפרש על פי הערבית: بَقْبَقَة (בַּקְבַּקַה).
בתרגום יונתן "בקבוק" הוא - "זלוע", "וְתִסְבִין בִּידִיך עֲסַר טֻלמִין דִּלחֵים וְכֵיסָנִין וּזלוּעַ דִּדבַשׁ", למלה זו שדה סמנטי משותף עם "זלף" וגם "לח"[2], (ראו גם - שרף "זלוע" ששימש במקדשי יוון, וכנראה גם בבית המקדש ,חלבנה - [1]).
מעברית של ימי הביניים. מופיע ב"שולחן ערוך" ואצל הרד"ק. הפועל ושם הפעולה מהשורש ב.ק.ב.ק., כגון "המים המבקבקים" ו"בִקבּוּק המעיים" חדרו לעברית מערבית של ימי הביניים.[1] מתן המשמעות "אונומוטופיה" כמעתק מטונימי הוא חידוש של יונתן רטוש.[2]
ערך בוויקיפדיה: בקבוק
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בקבוקים