אִמָּאעריכה

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא אימא
הגייה* ima
חלק דיבר שם־עצם
מין נקבה
שורש
דרך תצורה
נטיות ר׳ אִמָּהוֹת (ראו להלן בסעיף "מידע נוסף")
  1. כינוי האם בפי ילדיה.

גיזרוןעריכה

  • מארמית: אִימָּא. אל"ף בסוף מילה בארמית משמשת כה"א הידיעה בעברית. מכאן: ארעא = הארץ, אורייתא = התורה, סייפא = הסוף ואימא = האם.
  • בשפות רבות השם 'אימא' מבוטא בצורות דומות: אם, מה, ממה, מאטר, מאמי וכדומה. הדמיון נובע, כנראה, מצליל דומה של הצמדת השפתיים והוצאת הקול מהאף.[1]

נגזרותעריכה

מילים נרדפותעריכה

תרגוםעריכה

מידע נוסףעריכה

  • לפי כללי האקדמיה ללשון העברית, מילים ארמיות ממין נקבה נכתבות בעברית בה"א בסופן (למשל: דוגמה, סדנה). מכלל זה יוצאות המילים: סבתא, סבא, אימא, אבא.
  • שאילת המילים מהארמית בתבנית זו מקשה על הטייתן ברבים. האקדמיה מעדיפה חזרה לצורת העברית בצורת הרבים: אבות, אמהות, סבים, סבתות.
  • באופן דומה, הוספת ה"א הידיעה למילה ארמית מיודעת אינה תקינה. למשל, "אימא" היא מילה מיודעת, ו"האימא" היא יידוע כפול.[2] צורת הידוע בעברית היא "האב", "האם", "הסב", "הַסָּבָה".
  • לפי כללי האקדמיה ללשון העברית לכתיב חסר ניקוד, יש לכתוב "אימא", אך הכתיב המקובל יותר בציבור הוא "אמא".

ראו גםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. רומן יעקבסון (1962) "למה מאמה ופאפה? כתבים נבחרים במחקרים פונולוגיים, כרך א', הוצאת מוטון בעיר האג. עמודים 538-545 (אנגלית)
  2. (ראו למשל: בחוברת "אַל תֹּאמַר - אֱמֹר. השגיאות השגורות בדבור" של ועד הלשון העברית, ירושלים תרע"א.