סינר

סִינָר

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	סינר
הגייה^*	sinar
חלק דיבר	שם־עצם
מין	זכר
שורש
דרך תצורה
נטיות	ר׳ סִינָרִים; סִינָר־, ר׳ סִינְרֵי־

אישה לבושה בסינר ורוד.

סינר עופרת המכסה את חור ההצתה של תותח

לשון חז"ל כיסוי בד, עור או חומר פלסטי שלובשים על מנת להגן על החלק הקדמי של הבגדים מפני לכלוך.
- ”בֶּאֱמֶת אָמְרוּ, הָאִשָּׁה הַחוֹגֶרֶת בַּסִּינָר בֵּין מִלְּפָנֶיהָ וּבֵין מִלְּאַחֲרֶיהָ חַיֶּבֶת, שֶׁכֵּן רָאוּי לִהְיוֹת חוֹזֵר.“ (משנה, מסכת שבת – פרק י, משנה ד)
- ישנם סינרים הנחגרים סביב המותניים, סינרים המכסים את כל קדמת הגוף וסינרים התלויים על החזה; האחרונים מיועדים לתינוקות בעת האכלתם.
עברית חדשה יריעת עופרת דקה, שכסתה את חור ההצתה של תותח נטען־לוע, ונקשרה אליו בשני מיתרים.
- הסינר הגן על אבק השריפה שבחור ההצתה מפני רטיבות והתלקחות מקרית.

המקור אינו ברור, אולם ביוונית-עתיקה מופיעה תיבת זוּנַרִיוֹן zonarion) ζωναριον) בהוראת: חגורה הנכרכת תחת הבגד. ההיגד המקראי-עברי: ”בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו“ (מלכים א׳ ב, פסוק ה) מתורגם לארמית של תלמוד-ירושלמי: ”זונרא“ (ירושלמי, מסכת סנהדרין – דף נב, עמוד ב) בהוראת: חגורה רחבה המכסה את צידי המותניים. ערבית בהגיית זוּנָרַא (زُنَّارَة‎) , וגם בהגיית זְנַר (زنار) היא חגורת-בטן, או אבנט. בערבית-אנדלוסית שימשה התיבה בהוראת 'מעיל עבה או גס'. (𐤀𐤊)
בעברית מדוברת השתרשה צורת ההגייה: סינור (sinor), שאינה מקובלת בקרב חכמי האקדמיה ללשון העברית ^[1].

רש"י על שבת יג ב: פורציינ"ט (porceint - חגורה) שהיא חוגרת בו ומגיע ממתנים ולמטה.

ערך בוויקיפדיה: סינר