מחט

ערך זה עוסק במילה. לערך העוסק בראשי התיבות; ראו מח"ט.

מַחַט

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	מחט
הגייה^*	makhat
חלק דיבר	שם־עצם
מין	נקבה
שורש	ח־ט־ט
דרך תצורה	משקל מִקְטָל
נטיות	ר׳ מְחָטִים; מַחַט־, ר׳ מַחֲטֵי־; כ׳ מַחֲטוֹ, מְחָטָיו

כלי תפירה דק ומוארך ממתכת, המחודד בקצהו האחד ובעל חור קטן (קוף המחט) בקצהו האחר להשחלת חוט התפירה.
- ”לֹא יֵצֵא הַחַיָּט בְּמַחֲטוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיֵצֵא“ (משנה, מסכת שבת – פרק א, משנה ג)
- כדי לתפור את הקרע בחולצה, יש צורך בחוט ובמחט.
בהשאלה: רכיב דק, מוארך, חד ולרוב מתכתי הקיים בכלים ומכשירים שונים, כגון בפטפון, במזרק או במצפן.
- הוא הרגיש כאב כאשר מחט המזרק ננעצה בזרועו.
- מחט המצפן מצביעה תמיד לכיוון צפון.
כל אחד מן העלים הדקים והחדים של העצים מסדרת המחטניים, כדוגמת אורן, ברוש ואשוח.
- אדמת היער הייתה מכוסה כולה במחטי אורן.
- ”אילן נושׂא מחטים, אילן סרק; והעץ הלז היה עץ עושׂה פרי – תפוח!“ (נסים ונפלאות, מאת י"ל פרץ, בפרויקט בן יהודה)

המילה מופיעה לראשונה במשנה. עפ"י אבן שושן ("המילון החדש", תשכ"ז), המילה 'מחט' נגזרה מן הפועל 'חָטַט' שפירושו: "חפר והוציא, ניקר, גירד, חיכך, גרף".

בלשון ימי הביניים, המילה 'מחט' הופיעה לסירוגין בלשון זכר ובלשון נקבה. למשל בפירוש רש"י למשנה (שבת יז, ב): "מחט קטן שתופרים בו בגדים, מחט גדולה שתופרים בה שקים".^[1]

ערך בוויקיפדיה: מחט

תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מחט

↑ ח' ילון, פרקי לשון, תשל"א, עמ' 477.

לשון חז"ל ניקה והסיר אפר מפתילת הנר המעכיר את האור
- ”מוחטין את הפתילה ביום טוב“ (בבלי, מסכת ביצה – דף לב, עמוד ב)
עברית חדשה קינח את צואת אפו