ערך זה עוסק בפועל. לערך העוסק בכלי טיגון; ראו טִיגָן .
בישל במחבת , בדרך כלל בשמן או בשומן.
”איתמר חביתי כהן גדול כיצד עושין אותן רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אופה ואח"כ מטגנה רבי אסי אמר רבי חנינא מטגנה ואח"כ אופה“ (בבלי, מסכת מנחות – דף נ, עמוד ב )
טיגנתי צ'יפס בשמן עמוק.
לשון חז"ל שורש טג"ן בהוראה זו גזור מלשון חז"ל: "טִיגָן " - מחבת, מיוונית: tagenon) ταγηνον ) – מחבת .[ 1] .
השורש טגן
השורש ט־ג־ן הוא שורש מגזרת השלמים .
ט־ג־ן
עבר
הווה/בינוני
עתיד
ציווי
שם הפועל
קַל
-אין-
-אין-
-אין-
-אין-
-אין-
נִפְעַל
-אין-
-אין-
-אין-
-אין-
-אין-
הִפְעִיל
-אין-
-אין-
-אין-
-אין-
-אין-
הֻפְעַל
-אין-
-אין-
-אין-
-אין-
-אין-
פִּעֵל
טִגֵּן
מְטַגֵּן
יְטַגֵּן
טַגֵּן
לְטַגֵּן
פֻּעַל
טֻגַּן
מְטֻגָּן
יְטֻגַּן
-אין-
-אין-
הִתְפַּעֵל
הִטַּגֵּן
מִטַּגֵּן
יִטַּגֵּן
הִטַּגֵּן
לְהִטַּגֵּן
ניתוח דקדוקי
כתיב מלא
טוגן
הגייה *
tugan
חלק דיבר
שם־עצם
מין
זכר
שורש
ט־ג־ן
דרך תצורה
משקל קֻטָּל
נטיות
ר׳ טֻגָּנִים
טוגנים
עברית חדשה מאכל העשוי מפרוסות או רצועות דקות של תפוחי אדמה המטוגנות בשמן עמוק. לרוב נאמר בצורת הרבים.
מחידושי האקדמיה ללשון העברית, תשכ"ג . בראשה עמד אז יצחק אבינרי. "למען ייחוד שמם נקרא להם: טוגנים . זהו קִצור טבעי ועברי. השוֵה: מְחומָשׁ – חומָש. החומש אינו סתם דבר מחומש, אלא ספר מסוים. גם הטוגן יהא לא סתם דבר מטוגן, אלא תפוח־אדמה מטוגן בחתיכות דקות".[ 2]
↑ א. ז. אשכלי קורות לאוצר המלים העברי: "חומר-אטימולוגיה מתוך הלשונות השמיות-הדרומיות" לשוננו: כתב-עת לחקר הלשון העברית ,תרצ"ו, עמ' 284
↑ יצחק אבינרי, יד הלשון , יזרעאל, עמ' 326-327, הפינה פורסמה בט טבת תשי"ז-5 בינואר 1963. ההדגשות בציטוט במקור.
השורש טגן
השורש ט־ג־ן הוא שורש מגזרת השלמים .
ט־ג־ן
עבר
הווה/בינוני
עתיד
ציווי
שם הפועל
קַל
-אין-
-אין-
-אין-
-אין-
-אין-
נִפְעַל
-אין-
-אין-
-אין-
-אין-
-אין-
הִפְעִיל
-אין-
-אין-
-אין-
-אין-
-אין-
הֻפְעַל
-אין-
-אין-
-אין-
-אין-
-אין-
פִּעֵל
טִגֵּן
מְטַגֵּן
יְטַגֵּן
טַגֵּן
לְטַגֵּן
פֻּעַל
טֻגַּן
מְטֻגָּן
יְטֻגַּן
-אין-
-אין-
הִתְפַּעֵל
הִטַּגֵּן
מִטַּגֵּן
יִטַּגֵּן
הִטַּגֵּן
לְהִטַּגֵּן