- לשון חז"ל דרש לקבל את המגיע לו בדין.
- ”רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל זְמַן שֶׁהִיא תוֹבַעַת כְּתֻבָּתָהּ, הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ; וְאִם אֵינָהּ תּוֹבַעַת כְּתֻבָּתָהּ, אֵין הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ.“ (משנה, מסכת כתובות – פרק ט, משנה ח)
- ”לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר (ויקרא יט, פסוק יג); אֵימָתַי; בִּזְמַן שֶׁתְּבָעוֹ, לֹא תְבָעוֹ, אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו.“ (משנה, מסכת בבא מציעא – פרק ט, משנה יב)
- ”הָיוּ חֲמִשָּׁה תּוֹבְעִין אוֹתוֹ, אָמְרוּ לוֹ תֶּן לָנוּ פִקָּדוֹן שֶׁיֶּשׁ לָנוּ בְיָדֶךָ, שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לָכֶם בְּיָדִי, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת.“ (משנה, מסכת שבועות – פרק ה, משנה ג)
ניתוח דקדוקי
|
כתיב מלא |
תבע
|
הגייה* |
'Tba, בעי"ן גרונית
|
חלק דיבר |
שם־עצם
|
מין |
זכר
|
שורש |
|
דרך תצורה |
|
נטיות |
|
- [סלנג, כינוי גנאי] טיפש.
- מה אתה עומד שם יא תבע, זוז!
- מערבית ארץ־ישראלית מדוברת: תְּבַּע או דְּבַּע, "צבוֹע"; השווה לערבית ספרותית: ضَبْع (צַ'בְּע).