1. המילה מופיעה פעמיים במקרא בפסוקים הנ"ל.כנראה ומקור המילה מגיע ממשפחת הלשונות השמיות ומגיע מאכדית שׁמְ-עָטֻ; "šamātu" = "לסמן" . ”וַתִּקַּח אָזְנִי שֵׁמֶץ מֶנְהוּ.“ (איוב ד, פסוק יב) - בעולם הקדום נהוג היה לרצוע אוזני עבדים,ולקעקע את המיועדות לשרת את האלים. [1]
2. או מן שמץ בקיצור לשון (שמץ פסול). או שורש חדש שמשמעו גנאי (ראו פרשנים) מחלוקת דומה במילה שמצה.
יידיש - "שמוץ" בהוראת לכלוך, זוהמה . שמוצני"ק היה גם כינויים של צעירי תנועת (ה)שומר (ה)צעיר [2]. ראו גם שמעטע בהוראת גרוטאה
במקרא ניתן להבין שמשמעות המילה שמץ קשורה במושגים "מזעור", "חלקיקי".אולם טור סיני עמד על כל שהמילה שמצה יכולה להתפרש גם במשמעויות נגטיביות של העלבה, הבאשה, לבייש . בתלמוד ובתרגומים מופיעות המילים "שֶׁמֶץ","שׁמְצָא" בהקשרים של תועבה וטרור, כמו בפיוט המופיע בעברית של המאה ה-6 : "חוללו בפירצה. וניפרעו בשימצה. עד תיגדור פירצה. ותדיח שמצה".(קדושתות לשבתות השנה-ויקרא,מחבר: יניי)
מן התלמוד ניתן להבחין בקשר המשמעות בין "שמצא"(התגלה פסול או מום) למשמעות העברית המודרנית -שימצה. "שני גיטין היו בידו אחד כשר ואחד פסול איבד את הכשר, והשליך את הפסול בשעה שמצא אני אומר הפסול מצא"
