מקור המילה הוא בספר תהילים בפסוק: ”יֵבֹשׁוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שׂנְאֵי צִיּוֹן. יִהְיוּ כַּחֲצִיר גַּגּוֹת שֶׁקַּדְמַת שָׁלַף יָבֵשׁ.“ (תהלים קכט, פסוקים ה – ו) פירוש המילה על פי המפרשים (אבן עזרא וכדו') וההקשר הוא שעוד טרם נביטת הגבעול מן האדמה- פעולה המכונה שְׁלִיפָה-"שָׁלַף"- הוא יתייבש. ממקור זה נגזרה ההטיה העברית המודרנית למילה - שֶׁלֶף, שְׁלָפִים- ככינוי לגבעולים יבשים שנותרו בשדה אחרי הקציר.
פרופסור שמואל ייבין ייחס קשר גזרוני לתיבת "סנפ" המופיעה בלשון מצרית קדומה . בלשון קופטית ("סנוף" ⲥⲛⲟⲩϥ) בהוראת אשתקד,שנה שעברה ,מתקשר עם המונח המקראי שלף (=חיטים מאשתקד שנשארו בשדה) . בערבית - שֲׁאף شاف גם בהוראת מזג אוויר חמים ונעים [1].
, מאת לאה גולדברג)