מריא

מְרִיא

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	מריא
הגייה*	merii
חלק דיבר	שם־עצם
מין	זכר
שורש	מ־ר־א ב
דרך תצורה	משקל קְטִיל
נטיות	ר׳ מְרִיאִים, מְרִיא־ מְרִיאֵי־

1. לשון המקרא בקר שָׁמֵן ומפוטם.

   • ”וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן יהוה שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא.“ (שמואל ב׳ ו, פסוק יג)
   • ”וְגָר זְאֵב עִם־כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם־גְּדִי יִרְבָּץ; וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם.“ (ישעיהו יא, פסוק ו)
   • ”בְּשַׂר גִּבּוֹרִים תֹּאכֵלוּ, וְדַם נְשִׂיאֵי הָאָרֶץ תִּשְׁתּוּ; אֵילִים כָּרִים וְעַתּוּדִים פָּרִים, מְרִיאֵי בָשָׁן כֻּלָּם.“ (יחזקאל לט, פסוק יח)

גיזרון

• ערבית בהגיית מריא (مَرِيء) בהוראת 'מקום מעבר המזון בגוף', או בקיצור- וושט. בעברית שורש מ־ר־א משמש בהוראת: פיטום, הלעטה, מצוי בלשון חז"ל (המריא). יש מפרשים המוצאים כן כבר במקרא: ”כָּעֵת בַּמָּרוֹם תַּמְרִיא“ (איוב לט, פסוק יח). יש המחברים לשורש ב־ר־א בהוראה דומה (כגון במילה בריא).
• יש מילה מקבילה באכדית: marû - שמן, מפוטם. וכן באוגריתית: 𐎎𐎗𐎜 (mrủ). קרוב גם לארמית: אִמָּר.

מידע נוסף

• שתי המשמעויות למריא נתונות למחלוקת פרשנית בעלת משמעות הלכתית. שמהפסוק בישעיה מוכח שה"מריא" כשר לקרבן, וממילא דינו כבהמה שחלבו אסור באכילה. לדעת רס"ג המריא הוא ה-جَامُوس (גַ'אמוּס) - תאו. רה"ג לעומת זאת סבור ש"מריא" הוא שור מפוטם (כדברי התרגום), ואילו התאו דינו כחיה והוא פסול לקרבן וחלבו מותר באכילה. במהלך הדורות פוסקים שונים צידדו לכאן או לכאן.

ראו גם

• עתוד
• כוי