מחמאה

מַחְמָאָה

ביטוי שבח, ברכה; הבעת דעה טובה.
- הוא זכה למחמאות ולשבחים רבים על עבודתו הנמרצת.
- "ובאמרי 'חרדת־קודש' – אין אני רוצה לתת לכם 'מחמאה', או 'קוֹמפּלימנט' זול – לאותם אנשים שיש לי הכבוד לנאום לפניהם (מתוך נאומו של זאב ז'בוטינסקי במועצה הארץ־ישראלית)
- "אלתר זיסקינד הודה על המחמאה בצחוק מלא חן ("בסבכי היער", מרדכי בן־הלל הכהן)
[סלנג] כינוי למרגרינה, שומן ממקור צמחי הניתן למריחה ומשמש כתחליף לחמאה.

המילה נקלטה ברובדה של העברית החדשה בהוראת דברי שבח (ראו לעיל) כנראה מתוך הבנה מוטעית של הפסוק: ”חָלְקוּ מַחְמָאֹת פִּיו, וּקְרָב־לִבּוֹ; רַכּוּ דְבָרָיו מִשֶּׁמֶן, וְהֵמָּה פְתִחוֹת.“ (תהלים נה, פסוק כב).
למעשה ה־מ' כאן היא מ' היתרון, וכוונת הפסוק היא: 'דבריו רכים משמן וחלקים (יותר) מֵ-חמאה (=חֲמָאוֹת בלשון רבים), אך בלבו מתכנן הוא קרב וכיבוש בדרך לנצחונו (המילה 'פתח' מן הפסוק לעיל נכתבה בלשון רבים: 'פְּתִח-וֹת' מקבילה אל הפועל הערבי: פַתְחַא (فَتَحَ) בהוראת לכבוש, לנצח השוו: אל יתהלל חוגר כמפתח). ניקוד המילה מַחְמָאוֹת במקום מֵחֲמָאוֹת חריג. הפתח במ"ם מקורו אולי בהשפעת החי"ת הגרונית.
אכן יש המבארים את הפסוק "חלקו מחמאות פיו וקרב לבו", שמחמאות קרוים על שם חמאה הרכה ומרכת, כך אדם נותן מחמאה לחבירו, מרכו מהעמדה היותר איתנה בה היה נמצא. וראה ספר השורשים לרד"ק וספר השורשים לר' אבן ג'אנח.