מוקיון

מוּקְיוֹן

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	מוקיון
הגייה^*	mukyon
חלק דיבר	שם־עצם
מין	זכר
שורש
דרך תצורה
נטיות	נ׳ מוּקְיוֹנִית, ר׳ מוּקְיוֹנִים

מוקיונים במרדי גרא, ע"פ פול סזאן

לשון חז"ל דמות תיאטרלית (בהצגות תיאטרון, במופעי רחוב או בקרקס) המעוררת צחוק בלבושה, בתנועותיה, במעשיה ובדיבורה.
- ”ההולך לאיצטדינין ולכרקום וראה שם את הנחשים ואת החברין בוקיון ומוקיון ומוליון ולוליון בלורין סלגורין הרי זה מושב לצים.“ (בבלי, מסכת עבודה זרה – דף יח, עמוד ב)
- ”די לך סוף־סוף לעשׂות מעשׂי מוקיון. להראות את הלהטוטים הטפשיים שלך, שאינם מביאים כל תועלת!“ (האחים קרמזוב, מאת פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי, תרגום: צבי ארד, בפרויקט בן יהודה)
- ”בעצם, אם להתבונן כראוי בקליפורד היה מוקיון, ומוקיון הוא נחות יותר ממנוול.“ (מאהבה של ליידי צ'טרלי, מאת דיוויד הרברט לורנס, תרגום: ברוך קרוא, בפרויקט בן יהודה)
- ”דבר זה בידח את דעתם. "נו, נוכל!" היו אומרים אלי "מוקיון גמור! בקירקס יכירך מקומך, ביריד!"“ (על הספרים, מאת מקסים גורקי, תרגום: משה בסוק, בפרויקט בן יהודה)
- ”צלמונע: לץ, סבור אתה כי גם אני כמוך, ממלא במחזה זה תפקיד של מוקיון עלוב!
  הלץ: אינני סבור כך, כלל וכלל לא! …המוקיון, ידידי, הוא השני במעלה אחרי המלאך!“ (שמשון ודלילה, מאת מנשה לוין, בפרויקט בן יהודה)

גיזרון

קיים במקרא כפועל מושאל מארמית: ”יָמִיקוּ“ (תהלים עג, פסוק ח) בהוראת התלוצצו,לעגו.
בּוּקְיוֹן וּמוּקְיוֹן הם דמויות מן האטלן, הצגת תיאטרון קומית (פארסה) ברומא העתיקה. שמותיהם בלטינית: bucco ("קשקשן") ו־maccus ("שוטה").^[1]
- bucco מלטינית: bucca – לחי נפוחה.
- maccus מיוונית: mokos) μωκός) – חיקוי, לעג.