מגנה

מְגֻנֶּהעריכה

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	מגונה
הגייה^*	megune
חלק דיבר	תואר
מין	זכר
שורש	ג־נ־י/ה
דרך תצורה	משקל מְקֻטָּל
נטיות	נ׳ מְגֻנָּה, ר׳ מְגֻנִּים, נ"ר מְגֻנּוֹת

(יש לשכתב פירוש זה): שהיחס אליו שלילי. בדר"כ בתחום המוסר כשאין בו איסור גמור.
- תלמיד חכם המזלזל בנטילת ידים הרי זה מגונה, מגונה ממנו האוכל מלפני אורח דרך ארץ פ"ז ט'

[מליצה] צער. שברון.
- ”תִּתֵּן לָהֶם מְגִנַּת לֵב תַּאֲלָתְךָ לָהֶם“ (איכה ג, פסוק סה)
- "הֲדוֹךְ קָמַי חַי אֵלְ-קַנָא, בְּמוֹג לֵבָב וּבִמְגִנָּה, וְנַרְחִיב פֶּה וּנְמַלֶאנָה, לְשׁוֹנֵנוּ לְךָ רִנָּה" (דרור יקרא)
- הברד הכבד השחית את הפירות למגינת ליבם של החקלאים.

המילה מופיעה פעם אחת במקרא, הפרשנים נתחבטו בגזרונה. האם משורש מ־ג־ן, ג־נ־ן, או י־ג־י/ה

פסיקתא: טירוף הדעת והוא לשון יון "אמגינה".
רש"י: א. שבר לב כמו בפועל מִגֵּן. ב. אוטם הלב צרה ואנחה אשר כנגד ליבם. (והמפרש לשון תוגה ויגון טועה שאין הנו"ן שורש בו)
אבן עזרא: יש אומרים שדגשות הנו"ן נוסף והוא מגזרת מגן צריך על משקל אכילה והנכון בעיני שהוא מן גנון והציל.

שורש זה מחולק לשני שורשים נפרדים. שורשים אלה התפתחו ממקורות שונים או שהוראותיהם התרחקו זו מזו במידה רבה: