ידיעה

יְדִיעָה

אמונה מוכחת; הכרה בעובדה.
- ”כֹּל שֶׁיֶּשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַתְּחִלָּה וִידִיעָה בַסּוֹף וְהֶעְלֵם בִּנְתַּיִם, הֲרֵי זֶה בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד.“ (משנה, מסכת שבועות – פרק א, משנה ב)
- הלכתי לחדר האוכל בידיעה שאין היום מרק.
מסר על המצב הנוכחי.
- ”וּכְתָם יֶרַח קִבֵּל פַאבִּי מִלִּיוֶורְפָּאל / יְדִיעָה נִצַּחַת עַל פִּי "הַטֵּלִיגְרַף" / כִּי עָשָׂה מַכָּרוֹ כָּל אֲשֶׁר שָׁאָל, / וּבוֹ בַיּוֹם כָּתַב הִלֵּל בְּבֵית הָרַב“ (קוֹצוֹ שֶׁל יוּד, מאת יהודה ליב גורדון, בפרויקט בן יהודה)
- הכתבה שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" האירה את עיניי.

השורש י־ד־ע הוא שורש מגזרת נפ"יו.

בזמן עבר, עתיד, ציווי ומקור - ע' הפועל שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית) מנוקדת בצירי - כשהיא באה לפני הח"ע בסוף מילה אפשר לנקדה בפתח ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שִׂמַּח, שִׂמֵּחַ; יְאָרַח, יְאָרֵחַ; לְהִמָּנַע, לְהִמָּנֵעַ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 58)[1]
ל' הפועל הח"ע בצורת הנוכחת בעבר מנוקדת בפתח או בשווא: לָקַחַתְּ או לָקַחְתְּ, נִשְׁבַּעַתְּ או נִשְׁבַּעְתְּ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 60)[2]
בבניין קל, צורת המקור בגזרת פ"י ופ"נ המסתיימת בתי"ו נוטה בשתי דרכים: האחת בתי"ו (בדומה לצורת המקור), והשנייה על דרך השלמים. לדוגמה: בְּצֵאתוֹ, בְּדַעְתָּהּ וגם בְּיָצְאוֹ, בְּיָדְעָהּ. (החלטות האקדמיה, עמ' 72)[3]