1. קרוב לשורש מ־ס־מ־ס. אמנם בגמרא (חולין מה ע"ב) הבדילו בין "התמזמז" לבין "התמסמס", שהראשון משמעו - נימוח קצת, והשני - הרבה. לדעת ר' נתן מרומי (הערוך, מז 2) הוראת המילה בגמרא אינה נימוח אלא התנודד, כמו משמעות (5).
3.מחידושי אברהם שלונסקי. בתרגומו לספר "הדון השקט" (מאת מיכאיל שולוחוב) הוא השתמש בשורש מ־ז־מ־ז בהקשרים מיניים - שעשועי אהבה, ניאוף.[1] יתכן שקשור לפועל בערבית: مَزَّ (מָזַ) הקרוב למצץ ובעל משמעות זהה. זוהי מילה אונומטופאית, המחכה את הקול שנשמע בשעת המציצה. כך גם הקולות של התמזמזות. באופן לא קשור, אחת מהוראותיו של הפועל האכדי mazāʾu (שהוא בעל קשר אטימולוגי לפועל הערבי הנ"ל) היא: לאנוס.
5. כך לפי CAL. אבל לפי יסטרוב הוא גזור מ-(1) והוראתו - נחלש.
