המשמע הכללי של השורש פ־ו־ק הוא 'יצא'[2], או 'הוציא' בבניין הפעיל, וכל המשמעים לעיל נזגרים מרעיון זה.
השורש גם קיים בפיניקית 𐤐𐤒 (פק) 'יצא' ונפוץ בארמית בצורה נ-פ-ק 'יצא' ”אַרְיוֹךְ רַב טַבָּחַיָּא דִּי מַלְכָּא דִּי נְפַק לְקַטָּלָה לְחַכִּימֵי בָּבֶל“ (דניאל ב, פסוק יד) = "אריוך, רב הטבחים של המלך, שיצא כדי לקטול את חכמי בבל". שורש ארמי זה הושאל בעברית חדשה: ניפק, להנפיק.
קיים גם במקרא שורש פ-ו-ק אחר[3], שמשמעו הכללי 'זעזע, רעד', קשור אל פקק ופקפק[4] (משם פִּקְפֵּק 'היסס'): ראו פק.
נפתלי הרץ טור-סיני חיווה דעתו על כך ששיוך ו"חילוף" שורש נ-פ-ק שהוראתו נסובה סביב הוראת "יצא" (הפיק - הוציא) , עם שורש פ-ו-ק בהוראת עלה,נשא (הפיק - העלה) מקורה במְשׁוּגַה-עממית, שכן תיבת "פוק" فوق כבר היתה קיימת במצבת אוצר המילים בערבית בהוראה זו, ומלפני עידן העברית החדשה [5]. לפיכך הפסוק ”וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ, וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ“ (ישעיהו נח, פסוק י) , ר"ל - שא (=תפק=תחפוץ) לרעב נפשך (...כי נפש מעונה תשפיע על רצון שמיים).