המילה נגזרת מהשורש הארמי נ־פ־ק, המקביל לשורש העברי י־צ־א, (ובמקרא השורש פ־ו־ק הפיק) כלומר, המילה מקבילה למילה יצאנית בעברית. הצורה "נפקנית" אינה מופיעה בארמית של התלמוד והמדרשים. בתרגומים משמשת לעתים מילה אחרת משורש זה, נַפְקַת בָּרָא (יוצאת חוצה): "ואמרו הכנפקת ברא יעבד ית אחתנא" (תרגום אונקלוס לבראשית לד, לא) ["הכזונה יעשה אחותנו"]. נפקנית מופיעה בספרות הלכתית לא במובן זונה, אלא אשה שאינה יושבת בית, שמרבה לצאת. רק בספרות החדשה המילה משמשת במובן המובא כאן.
