אמורים

אֵמוּרִיםעריכה

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא אימורים
הגייה* emurim
חלק דיבר שם־עצם
מין זכר רבוי
שורש א־מ־ר ד
דרך תצורה
נטיות נס׳ אֵמוּרֵי־
  1. לשון חז"ל [הלכה] חלקים פנימיים בבהמת קרבן שאסורים באכילה ומצווים להקטירם על המזבח.
    • ”בָּא לוֹ אֵצֶל פָּר וְשָׂעִיר הַנִּשְׂרָפִין; קְרָעָן וְהוֹצִיא אֶת אֵמוּרֵיהֶן, נְתָנָן בַּמָּגִיס וְהִקְטִירָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.“ (משנה, מסכת יומאפרק ו, משנה ז)
    • ”בִשְׁלֹשָׁה פְרָקִים בַּשָּׁנָה הָיוּ כָּל הַמִּשְׁמָרוֹת שָׁווֹת בְּאֵמוּרֵי הָרְגָלִים, וּבְחִלּוּק לֶחֶם הַפָּנִים.“ (משנה, מסכת סוכהפרק ה, משנה ז)
    • ” אֵבְרֵי עוֹלָה קוֹדְמִין לְאֵמוּרֵי חַטָּאת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן כָּלִיל לָאִשִּׁים.“ (משנה, מסכת זבחיםפרק י, משנה ב)

גיזרוןעריכה

פרשנים מפרשיםעריכה

  • רבי נתן מרומי (הערוך, מר 2.): "למה נקראו החלבים אימורים שהן מורים ואדונים על כל האברים ועולים על גבי המזבח לחלק אדון העולם" (כלומר גזור מ'מַר' בהוראת: 'אדון').
  • רמב"ם (הקדמה לסדר קדשים) – "וכל אלו נקראין אמורין. כלומר הדברים שצוה להקטירם" (כלומר האמורים בציווי).