בלשון חז"ל הפועל בארמית מן שַׁמְתָא-נידוי. כפועל בעברית מתקופת הגאונים והראשונים.
”האי צורבא מרבנן דסנו שומעניה היכי ליעביד? לשמתיה - צריכי ליה רבנן, לא לשמתיה - קא מיתחיל שמא דשמיא“ (בבלי, מסכת מועד קטן – דף יז, עמוד א) תלמיד חכם שמגונות שמועותיו איך יעשה? ישמת אותו - צריכים לו החכמים לא ישמת אותו - מתחלל שם שמיים.
בתלמוד מובא שהמילה שמתא גזורה משֵׁם בדרשת חז"ל שם פרעה מלך מצרים שאון העביר המועד (מו"ק ט"ז ע"ב) רב אמר שם-מיתה. ושמואל אמר שממה יהיה. (שם יז ע"א).