שמה

יש להוסיף לדף זה את הערך: שַמָּה_(שממה).

שָׁמָּה

לשון המקרא לְשָׁם, אֶל עֵבֶר הַמָּקוֹם הַהוּא.
- ”וְעֵמֶק הַשִׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ“ (בראשית יד, פסוק י)
- ”וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה“ (בראשית כד, פסוק ו)
- ”וַיֹּאמֶר עָרֹם יָצָתִי מִבֶּטֶן אִמִּי, וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה“ (איוב א, פסוק כא)

בַּמָּקוֹם הַהוּא, שָׁם.
- ”שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה"“ (בראשית מט, פסוק לא)
- ”וְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע, וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע“ (קהלת ג, פסוק טז)
- "שמה אתם חייבין ואין אתם חייבין חוץ לארץ" (ירושלמי חלה ב א)

דגש לתפארת הקריאה באות מ"ם.
ישנם מדקדקים הפוסלים את הצורות "לְשָמָּה", "מִשָּמָּה". למשל, בספר "ודייק" נכתב: "אמור: 'לך לשם!' או: 'לך שמה!' (אל תאמר: 'לך לשמה!')... וכן אמור: 'באתי משם' (ולא משמה)".^[1]
לעומתם, באתר האקדמיה ללשון נכתב "...מכיוון שהשימוש במילה שָׁמָּה במשמעות שָׁם רגיל בלשון המקרא, הוא כשר גם בלשון ימינו", ולכן: "...אשר לצורה לְשָׁמָּה – מבחינת ההיגיון אין בה פסול (שהרי כאמור לעתים שָׁמָּה = שָׁם), ואף על פי כן לא מצאנו במקורות כל תיעוד לה... לפיכך הרוצים ללכת על פי המקורות לא יאמרו לְשָׁמָּה ויעדיפו את דרכי ההבעה הפשוטות לְשָׁם ושָׁמָּה".^[2]

↑ "וְדַיֵּק" ליעקב בהט ולמרדכי רון, פרק "תקן לשונך" סעיף "לשם - שמה (לשמה)".

↑ שמה במשמעות שם, באתר האקדמה ללשון העברית.