רעות

יש להוסיף לדף זה את הערך: רָעוּת.

רֵעוּת

לשון המקרא לשון נקבה מן רֵעַ.
- ”דַּבֶּר-נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב.“ (שמות יא, פסוק ב)
לשון חז"ל חברות, ידידות; קרבה וזיקה הדדית.
- ”ללמדך שחיבה ורעות נוהגים זה בזה לקיים מה שנאמר (זכריה ח, פסוק יט) האמת והשלום אהבו.“ (בבלי, מסכת יבמות – דף יד, עמוד ב)
- ”בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה חָתָן וְכַלָּה, גִּילָה רִנָּה דִּיצָה וְחֶדְוָה, אַהֲבָה וְאַחְוָה וְשָׁלוֹם וְרֵעוּת.“ (בבלי, מסכת כתובות – דף ח, עמוד א) (אחד משבע ברכות)
- ”הָרֵעוּת, כִּנְעָרַיִךְ כֻּלָּם / שׁוּב בִּשְׁמֵךְ נְחַיֵּךְ וְנֵלֵכָה“ (שיר הרעות, מאת חיים גורי בזֶמֶרֶשֶׁת)
שם פרטי לנקבה.

השורש ר־ע־ע ב הוא שורש מגזרת ע"ע.

בזמן עבר, עתיד, ציווי ומקור - ע' הפועל שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית) מנוקדת בצירי - כשהיא באה לפני הח"ע בסוף מילה אפשר לנקדה בפתח ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שִׂמַּח, שִׂמֵּחַ; יְאָרַח, יְאָרֵחַ; לְהִמָּנַע, לְהִמָּנֵעַ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 58)[1]