|
השורש פ־ת־ח א הוא שורש מגזרת השלמים.
| פ־ת־ח א
|
עבר
|
הווה/בינוני
|
עתיד
|
ציווי
|
שם הפועל
|
| קַל
|
פָּתַח
|
פּוֹתֵחַ
(ב׳ פעוּל: פָּתוּחַ)
|
יִפְתַח
|
פְּתַח
|
לִפְתֹּחַ
|
| נִפְעַל
|
נִפְתַּח
|
נִפְתָּח
|
יִפָּתֵחַ
|
הִפָּתֵחַ
|
לְהִפָּתֵחַ
|
| הִפְעִיל
|
|
|
|
|
|
| הֻפְעַל
|
|
|
|
-אין-
|
-אין-
|
| פִּעֵל
|
פִּתַּח
|
מְפַתֵּחַ
|
יְפַתַּח
|
פַּתַּח
|
לְפַתֵּחַ
|
| פֻּעַל
|
פֻּתַּח
|
מְפֻתָּח
|
יְפֻתַּח
|
-אין-
|
-אין-
|
| הִתְפַּעֵל
|
הִתְפַּתַּח
|
מִתְפַּתֵּחַ
|
יִתְפַּתַּח
|
הִתְפַּתַּח
|
לְהִתְפַּתֵּחַ
|
- בבניין נפעל, הצורה בפתח גנובה היא זו המופיעה במקורות: ”הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ“ (יחזקאל מד, פסוק ב).
- בזמן עבר, עתיד, ציווי ומקור - ע' הפועל שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית) מנוקדת בצירי - כשהיא באה לפני הח"ע בסוף מילה אפשר לנקדה בפתח ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שִׂמַּח, שִׂמֵּחַ; יְאָרַח, יְאָרֵחַ; לְהִמָּנַע, לְהִמָּנֵעַ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 58)[1]
- ל' הפועל הח"ע בצורת הנוכחת בעבר מנוקדת בפתח או בשווא: לָקַחַתְּ או לָקַחְתְּ, נִשְׁבַּעַתְּ או נִשְׁבַּעְתְּ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 60)[2]
|
