פתח (שורש)

השורש פ־ת־ח א הוא שורש מגזרת השלמים.

נטיות הפעלים

פ־ת־ח א	עבר	הווה/בינוני	עתיד	ציווי	שם הפועל
קַל	פָּתַח	פּוֹתֵחַ (ב׳ פעוּל: פָּתוּחַ)	יִפְתַח	פְּתַח	לִפְתֹּחַ
נִפְעַל	נִפְתַּח	נִפְתָּח	יִפָּתֵחַ	הִפָּתֵחַ	לְהִפָּתֵחַ
הִפְעִיל
הֻפְעַל				-אין-	-אין-
פִּעֵל	פִּתַּח	מְפַתֵּחַ	יְפַתַּח	פַּתַּח	לְפַתֵּחַ
פֻּעַל	פֻּתַּח	מְפֻתָּח	יְפֻתַּח	-אין-	-אין-
הִתְפַּעֵל	הִתְפַּתַּח	מִתְפַּתֵּחַ	יִתְפַּתַּח	הִתְפַּתַּח	לְהִתְפַּתֵּחַ

הערות

• בבניין נפעל, הצורה בפתח גנובה היא זו המופיעה במקורות: ”הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ“ (יחזקאל מד, פסוק ב).
• בזמן עבר, עתיד, ציווי ומקור - ע' הפועל שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית) מנוקדת בצירי - כשהיא באה לפני הח"ע בסוף מילה אפשר לנקדה בפתח ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שִׂמַּח, שִׂמֵּחַ; יְאָרַח, יְאָרֵחַ; לְהִמָּנַע, לְהִמָּנֵעַ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 58)[1]
• ל' הפועל הח"ע בצורת הנוכחת בעבר מנוקדת בפתח או בשווא: לָקַחַתְּ או לָקַחְתְּ, נִשְׁבַּעַתְּ או נִשְׁבַּעְתְּ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 60)[2]