השורש פ־ת־ח א הוא שורש מגזרת השלמים.

נטיות הפעלים

עריכה
פ־ת־ח א עבר הווה/בינוני עתיד ציווי שם הפועל
קַל פָּתַח פּוֹתֵחַ

(ב׳ פעוּל: פָּתוּחַ)

יִפְתַח פְּתַח לִפְתֹּחַ
נִפְעַל נִפְתַּח נִפְתָּח יִפָּתֵחַ הִפָּתֵחַ לְהִפָּתֵחַ
הִפְעִיל
הֻפְעַל -אין- -אין-
פִּעֵל פִּתַּח מְפַתֵּחַ יְפַתַּח פַּתַּח לְפַתֵּחַ
פֻּעַל פֻּתַּח מְפֻתָּח יְפֻתַּח -אין- -אין-
הִתְפַּעֵל הִתְפַּתַּח מִתְפַּתֵּחַ יִתְפַּתַּח הִתְפַּתַּח לְהִתְפַּתֵּחַ

הערות

עריכה
  • בבניין נפעל, הצורה בפתח גנובה היא זו המופיעה במקורות: ”הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ“ (יחזקאל מד, פסוק ב).
  • בזמן עבר, עתיד, ציווי ומקור - ע' הפועל שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית) מנוקדת בצירי - כשהיא באה לפני הח"ע בסוף מילה אפשר לנקדה בפתח ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שִׂמַּח, שִׂמֵּחַ; יְאָרַח, יְאָרֵחַ; לְהִמָּנַע, לְהִמָּנֵעַ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 58)[1]
  • ל' הפועל הח"ע בצורת הנוכחת בעבר מנוקדת בפתח או בשווא: לָקַחַתְּ או לָקַחְתְּ, נִשְׁבַּעַתְּ או נִשְׁבַּעְתְּ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 60)[2]