נאלח

נֶאֱלַח

לשון המקרא התקלקל, הושחת במידותיו ובמעשיו.
- ”הַכֹּל סָר יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ אֵין עֹשֵׂה טוֹב אֵין גַּם אֶחָד“ (תהלים יד, פסוק ג)
- סרנו סגנו ונאלחנו, לכן מלפניך זונחנו (שלמה הבבלי, "אשמתנו כי רבה")

מושחת במידותיו והתנהגותו.
- ”אַף כִּי נִתְעָב וְנֶאֱלָח אִישׁ שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה“ (איוב טו, פסוק טז)
מזהם.
- כל יביש ולח, נתעב ונאלח, ביד כל מושלח, בקיצף משולח (רבי אלעזר הקליר, "למי אמרת מכל בני אב")
- ”מבעד המקטֹרן הנַנְקָאי התבלט הצוארון, מקֻמת נאלח ורטֹב“ (החטא ועונשו פרק II, מאת יוסף חיים ברנר, בפרויקט בן יהודה)

המילה והשורש נמצאים 3 פעמים במקרא בלבד פעמיים כפועל ופעם אחת כתואר. רש"ר הירש (תהלים יד,ג) דימה זאת לשורש א־ל־ה שמשמעו קללה.