מגד

מֶגֶד

שפעה,עסיס.
- ”וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת יְהֹוָה אַרְצוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת. וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים. וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם. וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה...“ (דברים לג, פסוקים יג–טז)
- ”שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים כְּפָרִים עִם נְרָדִים“ (שיר השירים ד, פסוק יג)
- ”הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים“ (שיר השירים ז, פסוק יד)
מעדן, דבר מתיקה (ממתק).
- ”לאחר הרגל נטל בעל הבית שכרו בידו ועמו משוי ג' חמורים אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים“ (בבלי, מסכת שבת – דף קכז, עמוד ב)

1:מקבילה לתיבת מַגְדִין הארמית המופיעה בתרגום יונתן - "בְּרִיכָא תֶהֱוֵי מִן קֳדָם יְיָ אַרְעֵיהּ דְיוֹסֵף מִטוּב שְׁמַיָא תְּהֵי עַבְדָא מַגְדִין" ^[1]. ערבית: مجد (מג'ד) - עילאי.