חנף

חָנֵף

לשון המקרא אדם שלילי שמעשיו אינם טובים. אבל מראה את עצמו כאדם חיובי. גם המחמיא לעושי הרע כדי למצוא חן ביניהם.
- ” כִּי כֻלּוֹ חָנֵף וּמֵרַע וְכָל פֶּה דֹּבֵר נְבָלָה “ (ישעיהו ט, פסוק טז)
- ”פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים מִי יָגוּר לָנוּ אֵשׁ אוֹכֵלָה מִי יָגוּר לָנוּ מוֹקְדֵי עוֹלָם“ (ישעיהו לג, פסוק יד)
- ” בְּפֶה חָנֵף יַשְׁחִת רֵעֵהוּ “ (משלי יא, פסוק ט)
- ”מפרסמין את החנפים (ואפילו בשבת) מפני חילול השם“ (תוספתא, מסכת יומא – פרק ד, הלכה יב)
- המינין, והמסורות, והמשומדים, והרשעים, והחנפין, והאפיקורסין, עליהם הכתוב אומר: כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא מסכת דרך ארץ

השורש חנף מופיע פעמים רבות לשלילה בנביאים ולא במשמעו ממוקדת. רוב הפרשנים מסבירים שהחניפות היא רוע נסתר או הסכמה עם רוע.
במדרש נאמר שחונף הוא נוטריקון חוֹן אַף כלומר חנינה במקום שראוי להיות כַּעַס -אַף.

לשון המקרא נטמא. הפך למקולקל מבחינה רוחנית. הסתאב.
- ”וְהָאָרֶץ חָנְפָה תַּחַת יֹשְׁבֶיהָ כִּי עָבְרוּ תוֹרֹת חָלְפוּ חֹק הֵפֵרוּ בְּרִית עוֹלָם“ (ישעיהו כד, פסוק ה).
- ”וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי דַּם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי כְנָעַן וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים“ (תהלים קו, פסוק לח)

רש"י בישעיהו שם -כדי להקביל למשמעות הכללית בשורש חנף -הסביר שהארץ התנהגה בחנופה כלומר שגידלה תבואה שהתבררה כחסרת תועלת.

לשון המקרא התנהגות חלקלקה, הצגה של הטוב כלפי חוץ, ובקרבו ישים ארבו.
- כִּי נָבָל נְבָלָה יְדַבֵּר וְלִבּוֹ יַעֲשֶׂה אָוֶן לַעֲשׂוֹת חֹנֶף וּלְדַבֵּר אֶל ה' תּוֹעָה לְהָרִיק נֶפֶשׁ רָעֵב וּמַשְׁקֶה צָמֵא יַחְסִיר.

לשון חז"ל דיבר דברי שבח שלא ביושר לאדם שאינו ראוי לכך.
- ”משם ר' נתן אמרו נתחייבו ישראל כלייה שחינפו לאגריפס המלך“ (תוספתא, מסכת סוטה – פרק ז, הלכה טז)