חניך
חָנִיךְ
עריכהניתוח דקדוקי | |
---|---|
כתיב מלא | חניך |
הגייה* | khanikh |
חלק דיבר | שם־עצם |
מין | זכר |
שורש | ח־נ־ך |
דרך תצורה | משקל קָטִיל |
נטיות | נ׳ חֲנִיכָה, חֲנִיכַת־; ר׳ חַנִיכִים, חֲנִיכֵי־; חֲנִיךְ־; נ"ר חֲנִיכוֹת |
- לשון המקרא תלמיד עפ"ר צעיר בשלב לימודו אצל רבו
גיזרון
עריכה- המילה מופיעה פעם אחת במקרא בפסוק לעיל. מן חָנַךְ (חִנֵּךְ).
- הכינוי חנכֻּ (khanaku) נזכר במכתב הכתוב בכתב היתדות מן המאה ה-15 לפסה"נ שנתגלה בתענך בו הנציב המצרי מתאונן שאין בחיל המצב שלו מן ה-חנכֻּ (khanaku) חנכו (ברבים) של מלך תענך. כינוי זה היה נוהג בכנען לפני הכיבוש הישראלי ובו נקראו נערי השליט ששירתו בחילו והיו מלווים אותו במלחמותיו. נערים כאלה היו גם לאברהם שהיה כבד ברכוש ובאנשים ולא היה כפוף לשליטי כנען. במצרית המלה חנך (וכן מחנך) הוראתה איש סודו או 'נאמנו של אדם' ונתייחדה להורות על היחס של עבד אל אדוניו, או של פקיד אל הממונה עליו. מבחינה זו הסמיך אליעזר בן יהודה את המונח העברי אל המצרי. במצרית נולד המושג חנך' ככל הנראה מהפועל של אותו שורש שהוראתו נסך, הקדיש לאל, ומקבילה השתלשלות הוראתו לעברית [1]
צירופים
עריכהנגזרות
עריכהמילים נרדפות
עריכהתרגום
עריכה- אנגלית: disciple
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה ערך בוויקיפדיה: חניך |
הערות שוליים
עריכה- ↑ בנימין מזר, אנציקלופדיה מקראית : אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו - ג', ירושלים,מוסד ביאליק,תשכ"ה - 1965,עמוד: 215