התאוה

הִתְאַוָּה

חָשַׁק בְּכָל מְאוֹדוֹ, חָפֵץ בְּחָזְקָה רַבָּה.
- ”וַיִּתְאַוֶּה דָוִד, וַיֹּאמַר; מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם, מִבֹּאר בֵּית־לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר?“ (שמואל ב׳ כג, פסוק טו)
- ”אַל־תִּתְאָו לְמַטְעַמּוֹתָיו; וְהוּא לֶחֶם כְּזָבִים.“ (משלי כג, פסוק ג)
לשון המקרא שָׂם גְּבוּל, הִתְוָה גָּדֵר וּמַחֲסוֹם.^[1]
- ”וְהִתְאַוִּיתֶם לָכֶם, לִגְבוּל קֵדְמָה, מֵחֲצַר עֵינָן שְׁפָמָה“ (במדבר לד, פסוק י)

מן המקרא. המשמעות השנייה מצויה פעם אחת במקרא. השורש א־ו־י/ה מצוי גם בערבית (ء و ي) במשמעות 'ביקש מקלט'. השווה: ”כִּי-בָחַר יְהוָה בְּצִיּוֹן;אִוָּהּ, לְמוֹשָׁב לוֹ.“ (תהלים קלב, פסוק יג). בלשונות דרום ערב מילה זו משמשת במשמעות 'חזר'; בסורית ובארמית -אַוָונָה, בהוראת 'אכסניה' ^[2].

↑ ויש הגורסים כי פועל זה מן השורש ת־ו־י/ה הוא, ולשונו מלשון תוואי, וצורה זו בטעות הכותב יסודה והצורה הייתה אמורה להיות: וְהִתְוִיתֶם.
↑ א.ז אשכלי - "לשוננו: כתב-עת לחקר הלשון העברית והתחומים הסמוכים לה", א‎'(תרצ"ה), כרך ז, עמ' 88