”ממעל השתרעה כיפת השמיים בת גוון אחד, אמוץ ועצוב, שנקודות צהובות, זוחלות ומכאיבות לעיניים – מעין מיקרובים של פמליה של מעלה – היו נולדות בחוּבה לרגעים.“ (לאור הונוס, מאת לוי אריה אריאלי, בפרויקט בן יהודה)
”פעם יגדלו ויהיו לענן המכסה פני השמש ופעם יעברו ויכלו, ועוד מעט והנה נקבצו ונאספו אל מקום אחד, וישתרעו על כל מרחבי הרקיע, ורק זר כהה יראה מבין העננים“ (שמעון עציוני, כרך ב', מאת יחיאל יוסף לבונטין, בפרויקט בן יהודה)
”ממולי, במרחק 12 מ', היתה עמדה ערבית ואני הייתי צריכה להסתכל כל הזמן לעבר הרחוב שהשתרע לפני הבית ולשים לב (בחשיכה) אם אין הערבים מנסים להתקרב.“ (מגילת העיר העתיקה, מאת עדינה שריון, בפרויקט בן יהודה)
